מְיַלֶדֶת:
– קודם היה זמזום וקול ציפייה, עכשיו שקט כמעט לגמרי בחדר ההמתנה
התנתק, זה על החיים, כותב הרופא המיילד ת'ורביורן ברוק סטין.
כבר 20 שנה שאני מרגישה את המתח הנפלא באוויר שממלא את חדר ההמתנה במרפאת היולדות באולבול.
יושבים שם זוגות שהולכים לאולטרסאונד ראשון ומבררים אם זה יהיה בן או בת, אחרים הולכים לראות אם התינוק במנח עכוז או מדברים על מחשבות קשות על לידה.
אלו באמת הרגעים הגדולים בחיים.
אבל ההמתנה הופחתה בשנים האחרונות. לפני כן היה זמזום וקול של ציפייה, עכשיו שקט שם כמעט לגמרי.
כי במקום לשמוע שיחת חולין בין ההורים שבקרוב, הם עכשיו, כמעט כולם כאחד, בוהים בטלפון הנייד.
מה לעזאזל יכול להיות כל כך חשוב לתפוס בסנאפצ'ט או בעיתון מקוון?
בהשוואה לחיים החדשים, ממש כלום, אם תשאלו אותי!
קרא גם: החלום של טיריל סיוסטד כריסטיאנסן לילדים: - אם הם אומרים את זה כמבוגרים, אני מתחיל לצחוק בכל מקרה
גונב פוקוס
הרבה נכתב על איך סמארטפונים גונבים לנו את המיקוד (כאילו זה לא מובן מאליו). אנחנו מאבדים את היכולת להשאיר את הטלפונים שלנו בכיס או בבית לצורך העניין.
במקום זאת, אנו מבלים את כל הרגעים שהיינו צריכים להיות שקטים ולתת למחשבות שלנו לזרום, לבדוק זאת. זה יכול להיות באוטובוס, במעלית או בחדר ההמתנה הכי מרגש בחייכם.
אולי צריך להיות קשוחים יותר במחלקת יולדות ולכתוב באותיות מודגשות על פוסטרים בחדר ההמתנה שלנו: "צא כדי להצליח להיכנס!"?
כי ההרגלים הטובים כהורים צריכים להתחיל כמה שיותר מהר.
קרא גם (+): שניהם באמצע שנות ה-30 לחייהם. כמה זמן עלינו לחכות לפני הבאת ילדים לעולם?
לא רואה את הלידה
אני זוכרת את לידת הילד הראשון שלנו, שהוא היום בן 19! אשתי, שהיא צלמת מיומנת, גרמה לי להשתמש ב- SLR שלה כדי ללכוד את הקסם.
לא היו לי הרבה הזדמנויות צילום עם גליל של 24 שוטים של סרט, וכל הצילומים יצאו מקסימים ולא מפוקסים, כפי שהיו בזמנו.
היתרון היה שיצא לי לראות את הילד שלי נולד בעיניים שלי דומעות.
כיום, למרבה הצער, ישנם אנשים רבים אשר מכירים את הלידה כמעט רק דרך הטלפון שלהם. הכל חייב להצטלם, לצלם ולתעד.
"תעקוב אחרי, זה יותר יפה בעיניך מאשר דרך מצלמת הסמארטפון", אני אומר בחיוך לבן זוגי שעומד שם.
גרוע מכך הוא כשאני נכנסת כמה שעות לאחר מכן ורואה הורים טריים מעדכנים את הלידה ברשתות החברתיות במקום להתעדכן בילדם שזה עתה נולד.
צריך לראות רגשות
יש אחדסרטון ביוטיוב בשם «ניסוי פנים עדיין».
זה סרט שאני ממליץ לראות, אבל רק אם יש לך את הבטן להתמודד איתו. ראיתי את זה מאות פעמים והשתמשתי בו בהוראה, אבל מרגיש את הרגש בתוכי מצטבר בכל פעם.
הסרט נעשה כדי להראות מה קורה לתינוק עם אמא ללא הבעות פנים, כדי להראות איך ילד מגיב לאם מדוכאת.
בשנים האחרונות הניסוי קיבל משמעות פיגורטיבית למה שקורה כשהורים בוהים בסמארטפון במקום להסתכל על התינוק שלהם.
האמת היא שתינוקות צריכים להיראות ולקבל משוב אמיתי מהפרצופים שהם מביטים בהם, לא בזוהר של הטלפון הנייד שלהם.
גם סמארטפונים וטאבלטים, לדעתי, תופסים יותר מדי מקום בחיי הילדים.
למה פפה חזיר יכול לבדר דרך הטאבלט המחובר לעגלה טוב יותר מהעלים על העצים המתנפנפים ברוח או משהו נפלא כמו פני ההורים?
גם בגן או בבית ספר יסודי הם גאים במיזם הדיגיטלי שלהם עם טאבלטים. הם מדברים על יכולת דיגיטלית, שאני אישית מעולם לא הבנתי.
מחקרים נורבגיים למעשה מאשרים את ההיפך, כלומר שקריאה בצורת נייר מעניקה יתרון למידה גדול יותר מאשר על מסך.
לאף אחד מילדיי אין ספרי נייר גם בחטיבת הביניים או התיכון, לצורך העניין.
קרא גם:"אני ההורה הגרוע בעולם והעובד הגרוע בעולם"
אין הרבה ברירה
כמובן, כמו כולם, אני עצמי יושב בבית זכוכית. שלושת המתבגרים שלי כולם פחות או יותר מכורים לחלוטין לטלפונים הניידים שלהם. החיים שהם חיים הם וירטואליים לא פחות אמיתיים.
וכמו כולם, גם אני וגם הם לא יוצאים מהבית בלי הסמארטפון במרחק זרוע.
אבל, כפי שאני רואה את זה, לצערי אין לנו הרבה ברירה.
באופן אישי, אני לא חושב שיקרה הרבה עד שהפוליטיקאים יעשו את מה שהם עשו, למשל, באיסור על סמארטפונים בבתי ספר בצרפת. החברה דורשת מאיתנו באינטרנט.
הטקסט שלי לא נועד כפוסט דיון, אלא אנחת רווחה.
בין אם אתה, הקורא, מזהה את עצמך מחדר ההמתנה ובין אם לא, אני חושב שמומלץ להרים את עיניך הן מבחינה פיגורטיבית והן מבחינה פיזית.
אם יש משהו שהילדים שלנו צריכים, בין אם הם יילודים או, כמו שלי, בני נוער, זה הורים עם מיקוד.
אז הכניסו את גנב הפוקוס לכיס אם אתם בחדר המתנה, בחדר לידה או באיסוף מהתינוקייה.
הביטו אחד בשני וזכרו את ההשפעה שיש לקשר עין על ייצור הורמון האהבה אוקסיטוצין. זה גורם לגוף להתסיס ואני מבטיחה לך שזה פוגע יותר מהצמדה משעממת!
