חדר הזכוכית:
"כי זה כל כך נעים לא נעים לתת להם לשבת שם ולהחליק ולבהות..."
ההורים יושבים ב"חדר הזכוכית". הם יושבים שם וזורקים נזיפות וצעקות כך שזה מטפטף בזכוכית על מסכי ניידים שבורים...
זה אחדמאמר מזויףוהוא ביטוי לדעות הכותב.
ההורים יושבים בכיתה.חדר הזכוכית.
הם יושבים שם וזורקים נזיפות והתלהמות.
מתלונן כשהוא מטפטף בזכוכית מעל מסכים ניידים שבורים.
אז זה חורק בסדקים של המצפון הרע וסדקים במפרקים של המוסר הכפול.
כי ככה זהנעים בצורה לא נעימה, לתת להם לשבת שם ולהחליק ולבהות.
אז אתה מקבל שקט ושלווה כדי לבטל את הטרחה היומיומית גם באתר וגם במטא.
אבל רק בבית, אתה חייב לדעת.
בבית הם נהנים לשחק. הם הופכים ליצירתיים ושקטים. וטכנית הם פראיים לגמרי.
אבל בבית הספר אין לזה שום קשר. האם אתה באמת מתעניין בנהיגה?
יש כל כך הרבה מסכים בבית, כדאי לשכוח ממסכים בבית הספר!
על הסופר
אנדרס עיד הוא עיתונאי ב-Klick.no ואב לארבעה ילדים צעירים, המתגורר בדרמן. הוא כותב על דברים גדולים וקטנים עבור klikk.no ו-Foreldre & Barn.
הם פשוט צריכים להיות בבית הספר. בבית הספר הם צריכים רק ללמוד. לגבי האנלוגי והליניארי.
"זה כל כך בריא להשתעמם", אומרים ההורים הלא בריאים.
"זה יכול להשפיע על הראייה שלך," הם פוזלים ברצינות מאחורי עדשות מגע יבשות ומוארות.
"יש להם טווח קשב גרוע כל כך," הם אומרים, מזעיפים את השעונים החכמים הרוטטים שלהם.
"הם מקבלים מזה כתב יד כזה מכוער", הם אומרים ומקלידים בטלפונים שלהם.
"הם יכולים להתמכר לגמרי", הם אומרים, בעוד הגמילה מעקצצת משורשי השיער ועד קצות האצבעות.
כל זה הם אומרים. שנה אחר שנה.
כמו הד שמחקה.
בעוד שהם מפקפקים במסכים החיוניים שלהם.
ההורים אומרים בגניחה:
"אל תתנו לילדים להיות שפני ניסיונות!"
אולי צריך להקשיב לתפילתנו:
אנחנו יודעים הכי טוב מכולם - שאנחנו צריכיםתרופות מסך...