פותח על הפרקים הדרמטיים
- כשהמצלמה נכבתה, הייתי צריך ללכת ולבכות לעצמי
כתב המלחמה קדאפי זמאן (48) חווה סבל ומוות בכל העולם. לפעמים זה היה קרוב לעיתונאי המנוסה.
- החזק ביותר הוא כנראה כל הסבל והמוות האנושיים. זה הפך להרבה עם השנים. חלקם בחו"ל, חלקם בבית, אומר קדאפי זמן אהפודקאסטסכום הסכומים.
במשך 20 שנה הוא מסתובב בעולם ומסקר אסונות טבע, פשעי כנופיות, מלחמה ומהומות. הוא חיפש חברי כנופיה בברזיל וכתב על מספר פעולות טרור חמורות ורציחות. הוא היה קרוב למלחמה, אסונות ומוות.
הוריו של קדאפי הם מפקיסטן, והמשפחה נהגה לנסוע למולדת על בסיס קבוע. עבורו, פקיסטן הייתה שם נרדף לחופשות, ביקורי משפחות, טיולים למוזיאונים וביקורים בגני חיות. ימים ספורים לאחר ה-11 בספטמבר, מעסיקו דאז, Stavanger Aftenblad, שלח אותו לפשוואר כדי לסקר את המצב במדינה לאחר פעולות הטרור. העיר הייתה ידועה לשמצה בהברחות הרואין, חטיפות והטליבאן.
- בדרך למטה טסנו דרך דובאי, ושם אני זוכר שקניתי אפוד מהסוג שעיתונאים לובשים לעתים קרובות בטלוויזיה, עם הרבה כיסים, צעיף ומשקפי ריי באן. ייראה קשוח. כשירדתי וראיתי את כתבי המלחמה האחרים עם זקנים לארבעה ימים, בעודי מגולח למשעי, חשבתי "עכשיו גם אני צריך לחסוך". למדתי הרבה בן לילה, הוא אומר למנחה כרסטי קוואם ולפסיכולוגית Ragnhild Bang Nes בפודקאסט.
שמח על ההזדמנות
קדאפי שהה חודש בפקיסטן. כאן הוא זכה לטעום לראשונה בירה פקיסטנית, וחזר הביתה עשיר בחוויות מהשטח.
- אני אסיר תודה על כך שהבוסים בסטוונגר אפטנבלד נתנו בי את אמונם, בכל זאת הייתי סטודנט טרי צעיר. הרי הייתי רק מחליף כששלחו אותי לסקר את הפיגוע הגדול ביותר של זמננו.
קדאפי זמן (48)
מטרנבי בעיריית לייר
נשוי לסדף, יחד יש להם שני ילדים
עיתונאי חדשות ב-TV 2
עבד בעבר ב-Stavanger Aftenblad ו-VG
יחד עם יאן אמבל, הוא יצר את הסדרה הדוקומנטרית "נורווגיה מאחורי החזית"
עדכני עם הביוגרפיה "החלום הנורווגי"
- לא פחדתי, אבל חשבתי "עכשיו אתה צריך למסור, עכשיו שיש לך את ההזדמנות".
דיווחים אלו הניחו את הבסיס לקריירה של קדאפי. זמן לא רב לאחר מכן, הוא קיבל טלפון מ-VG, ששאל אם הוא רוצה לעבוד שם.
האירוע הגדול הבא אליו נשלח קדאפי היה הצונאמי בדצמבר 2004. הוא נסע לבנדה אצ'ה באינדונזיה, המקום שספג את האבדות הגדולות ביותר במהלך אסון הטבע.
- היה להם האובדן הגדול ביותר הן של חיים והן בהרס חומרי. כשהגענו לשם, זה היה הכי רחוק שהעין יכולה לראות. יש דברים שלא שוכחים, אומר הכתב המנוסה.
קרא גם: לסלבריטאי מלאו 50: - אני צוחק למוות כשאני רואה את התמונות מאותה תקופה
התקרב ב-22 ביולי
קדאפי זמן גם חווה פיגועים מטווח קצר. כשהיה אמור לדווח על שובו של ראש הממשלה לשעבר בנזיר בוטו ב-2007, להיות ראש ממשלת פקיסטן בפעם השלישית, זה הפך לדרמטי. קדאפי סיקר את החזרה הזו עבור TV 2. כשהגיע הזמן לדיווח ישיר בשידור המרכזי ב-21:00, תקפו מחבלים מתאבדים במקום שבו עמדו קדאפי והצלם זה עתה.
- 150 אנשים פוצצו לרסיסים בדיוק במקום שבו עמדנו זה עתה. אם השידור המרכזי היה ב-22:00, היינו שם. ואז לא הייתי כאן היום. זה משהו שלא שוכחים.
כאשר אסון מתרחש בחו"ל, הוא חזק, אבל הוא עדיין חווה ריחוק מסוים מהקורבנות. כשהטרור תקף את נורבגיה ב-22 ביולי 2011, זה היה קרוב לכתב המלחמה.
- עמדתי על Sollihøgda ודיווחתי בזמן שהמחבל יורה. לבוס לשעבר שלי הייתה בתו באוטואיה, ולאחר שאני מכיר הייתה שם חברה שלו. זה נהיה מאוד אישי עם אירועים כאלה, אומר קדאפי, ומודה שחוויות כאלה נשארות איתו לנצח.
- הייתה לי תגובה בימים שלאחר מכן. היה כל כך חזק לדבר עם קרובי משפחה, גיבורי הסירה וניצולים בין הדיווחים. כשהמצלמה כבויה, הייתי צריך ללכת ולבכות לעצמי, להוציא אותה. ואז חזרתי שוב והעליתי לשידור, ואז אף אחד לא ראה שבכיתי, למרות שהעיניים שלי היו קצת מבריקות ואדומות.
כך מגיב קדאפי. הוא הולך הצידה, מוציא אותו עם דמעות או קללות.
- זה כל כך לא הוגן. חשוב לי לדבר על זה. ואני מזהה את הכרת התודה.
חשב שהוא עומד למות
הוא גם שם לב לכך ב-2018, במהלך מעצרו בפקיסטן.
- בהתחלה התעצבנתי. אבל אז חשבתי על העיתונאים והעורכים שגרים שם, שעומדים בזה כל הזמן, הם לא יכולים פשוט לעלות על מטוס ולחזור שוב. זה הפך למנגנון. חשבתי 'יש לך די בר מזל'. במובן הזה, הייתי צריך לקבל את מה שקרה. אני משווה כל הזמן שזה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
זה היה כאשר קדאפי דיווח על מהומות בקשר לבחירות בפקיסטן, הוא הותקף, הוכה ונעצר על ידי המשטרה המקומית. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא נכלא, וגם לא הפעם הראשונה שהוא פחד, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהוא חשב שהוא עומד למות.
- מה שהיה מיוחד בפרק ההוא היה האלימות. עדיין יש לי צלקות, זה היה כל כך אכזרי. כשהמשטרה פגעה, חשבתי בשלב מסוים "עכשיו אתה הולך למות". היכו אותנו במקלות במבוק עם מסמרות, אנשים שכבו סביבי על האדמה מדממים עם קצף שיוצא מהפה. ראיתי הרבה דברים מוזרים במהלך השנים, אבל זה דבר אחד לדווח ולכסות אחרים שהוכו, אבל כשזה חורג מעצמך, אתה ממש מרגיש את זה על הגוף שלך,הוא הצהיר בעבר לכאן ועכשיו.
על המשטח הבוצי ניסה להימלט מהשוטרים, אך כשפנה וראה את השוטרים עם נשק אוטומטי טעון, עצר. הפחד מירי נעשה גדול מדי. כשהדם נשפך מגבו, בחום של 45 מעלות, הוא הוכנס לתא כלא.
- בזמן שהאלימות נמשכה, הרגשתי פחד מוות. בתא הגיע פחד נוסף. כמה זמן עליי להישאר בפנים? סיקרתי מקרים שבהם נורבגים נתקעו ב"חורים" שונים ברחבי העולם במשך זמן רב, אמר קדאפיהמאמר.
אסיר תודה לחיות בנורבגיה
כשההלם פג, הוא חש כעס והכרת תודה. כעס בגלל שהתעללו בהם בגלל שדיווחו על האמת, הכרת תודה על חופש העיתונות שיש לנו בנורבגיה.
- אנחנו יכולים לכתוב מה שאנחנו רוצים, אנחנו יכולים לבקר את ראש הממשלה, אנחנו יכולים לבחון ממשלות ואין מי שירביץ לך, יסתום אותך או יצנזר אותך, אמר קדאפי מוקדם יותר השנה.
לדעת איפה הגבול
בן 48 מאמין שהשנים שבהן עבד במשרה חלקית בבית החולים הפסיכיאטרי בלקסטאד הקשו עליו.
- זכיתי לראות את הצד האפל של החיים, וכמה גרוע זה יכול להיות. אולי בגלל זה אני טיפוס אסיר תודה. אני מאוד אסיר תודה על ההצלחה שלנו בנורבגיה ושאולי לא צריך לתפור כל כך הרבה. העבודה במיון סגור ומוגן גרמה לי להיות קשוחה ובטוחה יותר בעצמי. אני יודע איפה הגבול. כמה אני יכול לקחת לפני שאני נשבר.
חייב להיות משהו חמור יותר מהטרדה והטרדה לפני שקדאפי יאפשר לעצור את עצמו. הוא ירד באבנים כשדיווח בשידור חי מחוץ לביתו של מולה קרקר, אך המשיך בשידור.
- החלטתי לא להופיע. הם כנראה רוצים קטעים שבהם הכתב מופיע, כדי שיוכלו לפרסם סרטון ולכתוב "תראו כמה התקשורת מפחדת". זו לא הייתה תגובה הגיונית. אבל אז ושם היה חשוב לא להראות פחד. "תודה לאל שהסלע הזה לא פגע", חשבתי אחר כך.
קרא גם: קדאפי זמן היה המום מהתגובות לאחר הפרק שפגע באנשים כמו אגרוף
קדאפי למד לסמוך על תחושת הבטן שלו. זה מצפן חשוב.
- אני לא מאוד חרד, אבל אני גם לא קופץ לעניינים בלי לחשוב על ההשלכות. חשוב לא להיות חסר פחד, כי אז זה לא יעבוד, הוא אומר ומרחיב;
- אז אם אני נוסע למדינות שבהן יש מהומות, מהפכה או שיש סביבות פליליות, אז אני חושב על "מה התרחיש הכי גרוע כאן"? רודפים אחרינו, לוקחים לנו את ציוד המצלמה? האם אנחנו נחטפים, מוכים ועצורים - או שהכי גרוע שיכול לקרות שאומרים "לא, לא רצינו לעשות ראיון?". לפעמים הדברים מסתדרים יותר גרוע ממה שחשבנו מראש, אומר העיתונאי.
טוב בבית הספר
קדאפי זמאן אסיר תודה על כך שהוריו בחרו להתיישב בנורבגיה ב-1970.
- כנראה שלא הייתי יושב כאן היום אם הם לא היו עוברים לנורבגיה. אולי הייתי חקלאי בפנג'אב, הוא אומר בפודקאסט.
בטרנבי בעיריית לייר האחים זמאן שיחקו כדורגל, גלשו ושיחקו בלהקה. לקדאפי יש הרבה זיכרונות ילדות נעימים, והוא מתאר חינוך נפלא.
- ילדותי התאפיינה באחדות והכלה בשכונה. כל הילדים שיחקו יחד, היו מועדוני בלשים ועלו על מזחלת תפוחים.
במקביל, היה גם לחץ רב מהבית הקשור בשיעורי הבית ובית הספר. קדאפי היה טוב בבית הספר, קיבל ציונים טובים.
- אמא עקבה מקרוב ולא נתנו לי לצאת עד שסיימתי את שיעורי הבית. אבא הוכשר כמדען פוליטי, אך מעולם לא זכה להשתמש בהשכלתו בנורבגיה. היה חשוב לו שהילדים לא יהפכו לעובדים "רגילים", שנקבל השכלה גבוהה. אני אסיר תודה על כך היום, אבל שם ושם הייתי מעדיף לצאת ולשחק ב"הקופסה הולכת".
