כשבנה ארי נאבק במיטבו, אמא מריאן בהן דיברה איתו כל יום

מריאן בהן אריס מור

כשבנה ארי נאבק במיטבו, אמא מריאן בהן דיברה איתו כל יום

- כשארי כתב את הספר "עצוב כמו לעזאזל", הוא כתב בעותק שקיבלתי "תודה על החיים". בדיעבד, הוא קיבל צליל עמוק מאוד.

מקרה זה פורסם לראשונה ב-15/12 2021.

- בפעם האחרונה שהיינו ביחד קיבלתי חיבוק חם וטוב מארי, כמו פעם. הייתה לנו מערכת יחסים קרובה ודיברנו על החיים, עליות ומורדות, אומרת מריאן בהן.

כמעט שנתיים חלפו מאז נודע לכל נורבגיה שהאמן והסופר ארי בהן מת, וכי הוא התאבד.

היא כתבה ספר על האבל והאובדן, אבל גם על החיים שהם חיו.

קול בשם הצדק הוא הסיכום שלה ליצירה "מיני ארי". מבחינתה חשוב להראות מי הוא באמת היה.

- הוא לא היה חולה נפש, כפי שנטען. זה היה כל הסיטואציה, עם מתח על גבי מתח, שגרם לו לחלש ולרדת, היא אומרת.

קרא גם: ג'נס ארן (15) מנהל חנות כללית מיושן משלו

ארי ואהבה

מריאן מעוניינת להראות מה זה יכול לעשות לאדם כאשר הוא עובר לראשונה ניתוח גדול, הדורש שיקום והבראה, ולאחר מכן, לאחר מכן, חווה אבל קשה באמצעות גירושים עם אובדן אהבה לאחר מכן.

- יש גבולות למה שגוף ונפש יכולים להתמודד איתו, היא מזכירה.

הלב של האם הוא שמדבר. אחת ולתמיד יגידו לה שרק לאחר הגירושין היה לבנה ארי את ה"פריצה" הגדולה שלו. הוא עבר מספר ניתוחים, שהובילו לסיבוכים, ומתח אחד נערם על השני והותיר אותו חסר אונים, לעיתים מיואש ועייף מאוד.

היא עצמה שקעה באבל ללא תחתית כשארי כבר לא יכול היה לבחור בחיים. הם דיברו על התאבדות והיה לו ברור שזה לא משהו שהיא צריכה לדאוג ממנו, ואז זה קרה בכל מקרה.

- כשארי כתב את הספר "עצוב כמו לעזאזל" הוא כתב בעותק שקיבלתי "תודה על החיים". בדיעבד, הוא קיבל צליל עמוק מאוד. להיות אמא ולשאת ילד קדימה, ואז זה נגמר ככה - זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, היא מנמקת.

נטל שלכולם תהיה דעה

ספרים ומאמרים רבים נכתבו על הבן לאחר מכן. גם חברים, מכרים וגם קרובי משפחה התבטאו ושיתפו את סיפוריהם כחבר קרוב.

עבור מריאן, זה היה מעמסה לפעמים שהיה כל כך הרבה רעש, במיוחד בשנה הראשונה, כשהאובדן, האבל וההלם עדיין השפיעו מאוד על המשפחה.

- היה מכביד להתמודד עם כל מה שקרה. פספסתי את האיזון באופן שבו הצטייר בני, היא אומרת בכנות ומוסיפה:

– לא יכולתי לצאת ולומר מה שידעתי וחשבתי, וגם עכשיו איני יכול. יש הרבה שיקולים שצריך לקחת בחשבון בסיפור כמו שלנו, שיקולים שגם אני מעוניינת לקחת בחשבון, היא מציינת.

עבורה, אי אפשר היה לכתוב את ספר הזיכרונות עצמו בשנה הראשונה, כי היא הייתה זקוקה לזמן כדי לטפל בעצמה וביקיריה. כשהחלה את פרויקט הספרים בתחילת השנה, זה הפך לתהליך טבעי.

– הוצאתי תמונות ישנות, פנימיות ופיזיות, וכל ההיסטוריה שלנו חזרה אלי. כילדה, כשארי הונח על החזה שלי, הייתי רק בת 18, אבל אני זוכרת שהבחנתי במבט הנפשי הזה. מרתק לחשוב על האינסטינקט האימהי, שהיה כל כך במקום, למרות גילי הצעיר. ידעתי שאגן עליו לנצח.

מריאן מספרת שהזיכרונות החושניים חזרו חזק יותר כשהיא דפדפה באלבומים הישנים, וזה היה נוקב.

– הוא היה אדם קשוב וקשוב, שהיה קרוב מאוד לאחיו. כילד, הוא גילה הרבה אכפתיות ואמפתיה. הוא היה אדם נהדר, ומשקף אפילו כילד, היא מציינת.

כתיבת ספרים כתרפיה

אם היא לא הייתה מטפלת בעצמה, היא לא הייתה כותבת ספר, היא מאמינה בתוקף, כי אז לא היו לה את הכלים להמשיך הלאה. בשלב מסוים פרויקט הספר אילץ את עצמו קדימה, ובסופו של דבר זה הפך לתהליך טוב. הפך חשוב מטעמו של ארי שיהיה בכל זאת קול שקרוב יותר לקולו שלו.

קרא גם: עדה סופי אוסטגארד תוהה לעתים קרובות מה סטין סופי עשתה היום.

- אני גברת בוגרת, שמכירה תהליכים, ולא דילגתי על כלום. טראומות קודמות, אתגרים ונטל כבד עברו עיבוד - לא נותר הרבה כדי להפריע לזיכרונות האמיתיים, היא מסבירה.

מריאן מפוכחת, ידידותית ופתוחה, ויש לה הרבה בראש.

- מאז שארי היה בן שנתיים, הוא ואני ניהלנו שיחות. הוא היה אדם תקשורתי, שהיה מאוד פתוח ובטוח בעצמו. הוא העז להיות גם חלש וגם פגיע. מה שגם כל כך אהבתי בו זה שהוא מעולם לא דיבר רעה על אף אחד. הוא היה מכבד ואדיב.

כבוגרת צעירה, היא לא הייתה צריכה לדאוג לארי כי הוא אהב את החיים והיו לו את החיים שהוא רוצה. כאמא, היא הייתה להוטה להקשיב, לקבל ולטפל בה, בלי לדאוג. בעיקר ידעה איך מרגיש הבן הבכור.

- אני חושב שהאינטימיות בינינו התחזקה כשאולב ואני התגרשנו כשארי היה קטן. ואז הוא, האחים ואני התקרבנו מאוד אחד לשני, ושמרנו על ההיכרות הזו, היא אומרת.

סיפור נורא

רק בשנים האחרונות ארי נאבק, והיא ראתה והבינה למה. היום, היא אומרת שזה בסופו של דבר היה סיפור נורא.

"לו רק הייתי הולך לשם." "אם היינו אוספים אותו מוקדם יותר." כאשר מתרחשת התאבדות, קל לחשוב מחשבות כאלה לאחר מכן.

- המשפטים ניסו לכפות על עצמם, אבל אני חתכתי אותם להיפך, הכרחתי אותי לקבל את מה שקרה. מחשבות הרסניות הן בדיוק זה - הרסניות. אתה לא יכול לשנות את הסיפור. זה יצא ככה, וגם במשפחה הזכרנו אחד לשני כמה חשוב לקבל את מה שקרה לנו, היא מסבירה.

מריאן מדברת על אבל, אבל מרבה לחייך. כשאתה מדבר איתה, כלולים שיקולים רוחניים. היא מרגישה שארי איתה כל יום - ושהוא מרגיש שלווה.

- לחלק זה לא מובן, אבל לי זה טבעי, וזה היה גם לארי, היא אומרת.

נהגו לדבר על האור מהממדים האחרים, ובשיחה האחרונה שניהלה איתו הוא אמר שהוא ראה הרבה אור. מריאן פירשה את זה כתקווה שהכל יעבור כשורה.

- בדיעבד, זה נתן לי נחמה שהוא אמר את זה. עיבדתי את האבל בטבע ובנוכחות המשפחה, ויש לי תחושה עזה שהוא קרוב אליי, היא מסבירה.

נורא לא לדעת

בכמה כלי תקשורת היא ספגה ביקורת כי היא מדברת על האור בצד השני במצב שנוגע להתאבדות, וזה עצוב לה.

- כשהחיים מכים בך חזק, זה כוח להיות רוחני. בלי אמונה שיש המשך, לא הייתי יכול לעמוד בזה. זה נתן לי ביטחון ותקווה שאני מאמינה שארי הולך אחרינו ומצא שלווה, היא אומרת.

למה הוא לקח את חייו, במילותיו שלו, הם לא יודעים. מריאן מסכמת שכרגע הוא לא היה מסוגל לבחור בחיים. היא תוהה מדוע הוא לא השאיר מכתב.

- זה היה סוף אלים ודרמטי, וזה נורא לא לדעת. לא הספקנו לראות את המחשב הנייד שלו, אז אנחנו לא יודעים כלום. אולי זה אחד הגרועים, כי אני חושבת שהוא, כאדם תקשורתי, היה כותב הסבר, היא אומרת.

בן 68 עוצר, מחייך, אומר שלמזל החיים גם טובים. הוא היה מאחל שימשיכו הלאה - והם ממשיכים הלאה. עם חיוכים, צחוק ודמעות.

- ועדיין יש לי שלושה ילדים, גם אם אחד נמצא בצד השני, מזכירה מריאן.

"ארי שלי" חולק את סיפור החיים

בספר "ארי שלי" משתפת מריאן בהן את סיפור חייו של בנה הבכור ארי. אנחנו לומדים לדעת איך הוא גדל ומקבלים תובנה מי הוא היה. במקביל לסיפור, מריאן שיתפה מכתבים שכתבה לבנה לאחר מכן, בהם היא מתפלספת על אהבה, אבל, חיים ומוות.

ארי בהן היה אמן פופולרי, שהציג 86 תערוכות והצליח. כל מי שפגש אותו מבין על מה האמא מדברת כשהיא אומרת שהוא אהב אנשים, כי הוא התעניין באחרים והראה זאת בכך שדיבר עם כולם – והקשבה להם.