איפה כולם?

כשהילדים עוברים דירה:

"איפה כולם?"

העיתונאית והבלוגרית, לנה רונגה (57), מתארת ​​איך זה מרגיש כשהילדים עוזבים את הקן והבית פתאום שקט.

השטיח הרך בעולם, קראנו לו. כמובן שזאת סתם שטות שהמצאנו כדי שהילדים לא יתווכחו בכל פעם שהם הולכים לישון. היינו קצרים בשמיכת פוך אחת וזה היה משבר מוחלט כל לילה. אותו אחד ויתר כל פעם.

שכחתי את כל זה.

עד היום.

קנוט ואני היינו ממש מאוהבים. אני מתכוון, ממש ממש מאוהב. לא חשבנו שזה יכול לקרות שוב. ופתאום היינו כמו שני בני נוער מצחקקים. היינו די בטוחים שהאהבה שלנו מספיקה כדי שהכל יהיה בסדר. הכל עמד להיות בסדר. ממש ממש נחמד.

בזמן ששיפצנו את המקום בו התכוונו לגור הופיע השטיח הרך בעולם. שלושת הבנים הצעירים ביותר היו כמו אולה, דול ודופן. הצעיר שלי ישמח לקבל אותם בחדר שלו, לחלוק הכל עם השניים החדשים. התבוננו בלחיים סמוקות, הבטן מלאה בציפייה לכל הדברים הטובים שעתידים לקרות.

הבנים המשיכו חמישה עם השמיכה. כמובן שכן, ילדים מתעתעים בקלות. שמיכת פוך חסרה כבר לא הייתה הבעיה. זו הייתה השמיכה הרכה שהיינו צריכים לקבל ממנה יותר. השטיח הרך בעולם.

שכחתי את כל זה.

עד היום.

השנים חלפו, הרבה פעמים ייחלתי שכל הרעש ייגמר בקרוב. שההקשה בחדר שמעל המטבח נעצר, שמגבות רטובות נתלו לבגדי כושר יבשים ומיוזעים שהוכנסו לכביסה, ששולחן האוכל נוקה בלי פרצופים חמוצים.

הרבה פעמים ייחלתי שלא תמיד נצטרך להיות עשרה אנשים ליד השולחן, שחופשת הקיץ יכולה להיות קצת פחות עצבנית, שלא יעלה חצי מיליון אם נלך לבית קפה במקרה נדיר. הרבה פעמים ציפיתי שזה ייגמר ושקט בבית. הרבה פעמים הרגשתי שהזמן עובר לאט מאוד.

לנה רונגה (57)

עיתונאי ובלוגר. גר באוסלו. נשוי לקנוט, יש לו שלושה ילדים ושני ילדי בונוס. הפוסט עוסק כשהיא ובעלה קנוט עברו לגור בבית חדש יחד עם חמשת ילדיהם - ובתחושת הריקנות לאחר עזיבתם. זה הודפס לראשונה בבלוג שלהtanketanken.no.

שכחתי את כל זה.

עד היום.

קרא גם:איך להתמודד עם הריקנות כשהילדים עוברים דירה

זה נגמר, הדים בבית. כלי ההקשה שקט והמגבות נמצאות במקום שבו תליתי אותן הבוקר. אף אחד לא מחפש בגדי כושר, אף אחד לא צמח מעל המכנסיים שלו. אף אחד לא מתחיל לצחוק כשאנחנו אומרים שהם יכולים לקבל בריברי אם הם לא אוכלים את הירקות שלהם. החדרים ריקים, המיטות מסודרות, אין הרחה על השולחן, אין חתיכות חצי אכולות של פיצה עובשת מתחת למיטה.

קנוט ואני יושבים סביב שולחן האוכל. אנחנו אוכלים את הירקות בלי לנשנש. אני מנקה את השולחן. הבית הוא כמו זוג נעליים גדולות מדי. זה נגמר, הדים בבית. איפה כולם? תשאלו את הילדים הבוגרים כשהם באים לבקר.

אני עולה לשני החדרים הריקים. על המיטה האחת והריקה מונחת השמיכה הרכה בעולם, מקופלת למשעי.

אני חושב שהזמן עבר מהר מדי, ששכחתי ליהנות ממנו, שכחתי לעצור ולהרגיש את זה. כלומר, ממש מרגישים את זה.

שכחתי לשמוע מה הם אמרו, שכחתי לשאול למה. שכחתי להריח אותם על הצוואר שלי. שכחתי להנות מקולות הצחוק של הילדים, הצליל הכי טעים בעולם.

חשבתי שזה יחזיק מעמד. נמשך לנצח. מדברים על טיפש. יש לי את השמיכה הרכה בעולם סביבי. זה לא רך בכלל.