להיות אמא זו עבודה במשרה מלאה
אמהות לא נשברות: - אנחנו צריכים לעבוד כאילו אין לנו ילדים ולגדל ילדים כאילו אין לנו עבודה
- רבים שבורים עכשיו. להיפרד לחלוטין זו לא אופציה, אין לי זמן לזה, כותבת האם, העיתונאית והסוציולוגית, אן קתרין אנדרסן.
זוהי כרוניקה המייצגת את דעותיו של המחבר. הפוסט פורסם לראשונה ב NRK.no, אך משוכפל ברשות.
אני מנהל תוכן בן 34. אני גם אמא. אני אמא שהיא מנהלת תוכן. מנהלת תוכן שהיא אמא. שני החלקים. סִימוּלטָנִי.
אני כל הזמן בעבודה וזה מתיש.
למרות שכבר מזמן הורדתי את הסטנדרטים שלי ואני לא האמא שמכינה קאפקייקס עם דמויות או מקרונים עם קישוטים, אני מרגישה בלחץ. נדחס לפינה שגורמת לי לא להגיע.
אן קתרין אנדרסן
מצפים מאיתנו האמהות לא רק לעבוד (וזה דבר חיובי), אלא להיות בשני מקומות בו זמנית, ולהיות הרמוניים בשני המקומות - מצליחים. האלמנט ה"בבת אחת" הוא בעייתי.
אימצתי לגמרי את הלחצים של החברה, אפילו בלי להטיל ספק.
משהו חייב להשתנות.
ימים ארוכים
יום העבודה שלי מתחיל ב-05.30 ומסתיים ב-23.30. הוא מורכב ממכלול של החלפות חיתולים, הפקת תכנים, פגישות, הנקה, בישול, כביסה, רגשות אשם, תכנון, נזלת, קיפול כביסה, ניהול פרויקטים, והקשה מכל – נוכחות.
בעבודה אני צריך לענות מהר למיילים, להופיע טוב בפגישות, להיות זמין, לעמוד בזמנים, להבטיח שלא ניפול מאחור. לְהִמָצֵא. תהיה ער. בכושר חברותי. הרמוני.
בבית הדרישות די דומות. אני צריך לנהל הכל בין שמים וארץ, לאסוף מהתינוקייה, להכין ארוחת ערב, לכבס בגדים, לאחות לישון. תהיה בטוח. אמא עם דופק נמוך. הרמוני.
באופן אידיאלי, הייתי רוצה להסתגר בחדר ניטרלי וחם עם תאורה מאופקת ופינות מעוגלות, ולבהות בקיר.
אבל אני לא עושה את זה. אני ממשיך. כי אמהות לא נשברות.
לא בכדי נשים עובדות במשרה חלקית. לא בכדי נשים נמצאות בחופשת מחלה יותר מגברים.
הרבה קרה מאז הרדיקליזם של שנות ה-70, אבל לא כל כך. אנחנו פשוט הרבה פחות קיצוניים, והרבה יותר מפחדים להודות שאנחנו משועממים.
קיבלנו מקומות פעוטון, הפלה בהגדרה עצמית וחופשה ארוכה יותר. זה בהחלט מקל על חיי היומיום – אבל זה לא מספיק. אנשים רבים עדיין עובדים במשרה חלקית, ורבים מדי חולים. ומי שלא בחופשת מחלה מותש.
זה לא קופץ.
קרא גם (+):סבא וסבתא מפנקים את הילדים בממתקים, איך נדע?
לחץ מכל הצדדים
אני חווה שילוב של לחץ ממישורים שונים. מהעבודה, מהאינטרנט, מאמהות אחרות, מהחברה, מהמדינה.
אני אגדל בצורה מושלמת, אעבוד בצורה מושלמת, אנהל את משק הבית בצורה מושלמת.
אני מקדיש זמן לחינוך – חינוך מבוסס מחקר. אפילו לקחתי קורס כדי ללמוד איך להיות כמה שיותר חינוכי למרות שלמדתי פסיכולוגיה בבלינדרן במשך שנים.
אני קורא מאמרי מחקר שמספרים על ההשלכות של גידול כמו שאני חונכתי בעצמי, מכין גלידה ביתית ונמנע מהחומרים האלקטרוניים המסוכנים ביותר.
ברגע שיש לי הזדמנות, אני עובד. פיצוי יתר, כדי שהריון, חופש וימי טיפול לא יפגעו בקריירה שלי.
בעבודה אני מעמיד פנים שאני אמא הרבה יותר רגועה ממה שאני באמת, ואומר דברים כמו: "אני יכול לאסוף אותה רק מאוחר במעון", כשמזמינים אותי לפגישות אחרי 15.
אני לא מתכוון לזה. אני יודע כמה הבת שלי עייפה בסוף היום, ומתמלאת ברגשות אשם מחליאים.
מצפים מאיתנו לעבוד כאילו אין לנו ילדים, ולגדל ילדים כאילו אין לנו עבודה.
על השפה
כאשר אנו דנים בפער השכר, לעתים קרובות מצביעים על היעדרותן הגבוהה ממחלה של נשים, לעתים קרובות בשיח שמותיר את הרושם שנשים עצלניות יותר ופחות חזקות מגברים. האמת היא שלנשים יש הרבה יותר סיכוי לשתי משרות במשרה מלאה.
ב-2022 עדיין תהיה לנו רוב האחריות בבית. יש לנו עבודה כפולה.
בתחזית שוק העבודה משנת 2018, מוצאת Navבאופן משמעותיøשֶׁלבחופשת מחלה כאשר לנשים יש ילדים. ישנה עלייה של 47 אחוז לאמהות, ו-20 אחוז לאבות.
העלייה בהבדלים בין המינים בהיעדרות מחלה היא 72 אחוז בארבע השנים הראשונות לאחר הלידה.
הסיבה העיקרית להיעדרות היא הפרעת דיכאון, לאחר מכן הפרעות חרדה, לאחר מכן עייפות ועייפות, ובעקבות כך תסמינים ומחלות פסיכולוגיות. בקיצור. אנחנו קורסים. אנחנו מותשים. אנחנו על השפה.
זה בעצם עושה אותנו חולים. משהו חייב לקרות.
קרא גם:- הרגשתי שאני מצוידת היטב לתפקיד החדש שאני ובן זוגי הולכים להיכנס אליו. טעיתי!
פמיניזם יומיומי
מקומות העבודה חייבים לאפשר לנשים עם ילדים קטנים לעבוד ולגלות הבנה שחשוב יותר לאסוף אותן מהפעוטון מאשר לקיים את אותה פגישה אחר הצהריים.
המדינה חייבת להגדיל את חופשת הלידה לשני ההורים, להאריך את מספר ימי הטיפול ולשלם עבור ימים אלו כדי שלא יצטרכו להטיל סטיגמה על נשים בעבודה אם ילדיהן יחלו. חייבת להיות סוג של טבעיות בכך שילדים חשובים יותר מהעבודה.
בעורף, אבא צריך לעשות יותר. זה השתפר, אבל אנחנו לא שווים. אם אנחנו רוצים להיות שווים בשוק העבודה, עלינו להיות שווים בכל שאר החזיתות.
וכל האמהות האחרות ברשתות החברתיות: בואו נהיה כנים ונראה קצת מהאמת, לא רק את המושלם. בואו נתמוך אחד בשני.
אמהות לא נפרדות, אבל רבים שבורים עכשיו. להיפרד לגמרי זו לא אופציה, אין לי זמן לזה.
אולי המאבק הפמיניסטי צריך להיות במידה רבה יותר על חיי יום-יום שלא מתאחדים, ואשר מותירים מאחוריהם המוני נשים מותשות שמרגישות שהן לא מספיקות.
בשעה 23.30 סיימתי לגמרי. ומוכנה למשמרת הלילה.
