הֶעָרָה
מה זה באמת אומר להיות אמיץ, תוהה כותבת טור קמיל, סולוויג קלופן.
זהו פרשנות ומייצג את דעות המחבר.
תאר לעצמך שאתה מעז לעמוד על במה ולדבר מול מאות אנשים, יש אומרים לי. כל כך אמיץ!
אני לא מרגיש אמיץ במיוחד כשאני נכנס לבמה.
בדקות שלפני, אני מרגיש לעתים קרובות מתח ועצבים, אבל אף פעם לא
חֲרָדָה. ואתה לא יכול להיות אמיץ בלי לפחד.
סולבייג קלופן (50)
בעל טור חדש בקמיל!
עיסוק: שחקן ומנחה
גדלו: ויק בסוגן, וג'סהיים באימפריה הרומית העליונה
בן זוג: Kjartan Brügger Bjånesøy
ילדים: Klara Kloppen-Bjånesøy ואלברט Kloppen-Bjånesøy
לארס אריק לונד הוא אמיץ. הוא מנהיג בכיר בעולם העסקים ובתחילת הסתיו פרסם אחדעדכון בפייסבוקשהתחיל כך:
"עָצוּב. זו המילה שמתארת הכי טוב את מצב הנפש שלי לאורך היום. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שהתעוררתי בלי להרגיש עצוב, עצוב או איכשהו מדוכא".
הפוסט שבו הוא מדבר על הדיכאון שלו במשך שנים רבות שותף אלפי פעמים והוצג בכמה עיתונים.
רק כמה ימים לאחר הפרסום, לארס סיפר לאריק לונד על הבושה והפחד שלוהעסק של היום:
"אמרתי לעצמי שאם רק אדם אחד יכול להרגיש קצת יותר טוב מזה שאני משתפת, זה שווה את זה. אבל הכי פחדתי שלאף אחד לא יהיה אכפת ממה שכתבתי".
קרא גם: סולוויג קלפן זוכה לשבחים מהאגודה הלאומית לניצולי התאבדות: - אתה נותן תקווה לאנשים באותו מצב
חבר אמיץ
חברתי קריאן אמיצה. היא חוותה דברים שרק גרמו לה לפחד יותר ויותר לפני כמה שנים. מפחדת מהמונים, מפחדת לנהוג, מפחדת ללכת לקולנוע, מפחדת לישון, מפחדת לחיות. בסופו של דבר, היא פשוט ישבה בתוך דירתה. הצעד האמיץ הראשון של קריאן היה לבקש עזרה.
כשהפסיכולוגית שמעה את סיפורה של קריאן, היא אמרה: "קריאן, כבר שנים שאת אלופת עולם בניסיון לא לפחד. עכשיו אתה חייב להתאמן בפחד. כולם מפחדים לפעמים. זה לא מסוכן".
מאז, קריאן התאמנה לפחד. בשבוע שעבר היא נסעה שוב בפעם הראשונה מזה חמש שנים; "הייתי חולה מאימה, הדמעות זלגו. אבל אז זה הלך טוב!"
לעתים קרובות פחד יכול לגרום לנו לשתוק במקום שבו היינו צריכים לדבר.
בשנות ה-80, שיעורי ההתעמלות בבית הספר אופיינו עבור רבים בפחד. אני עדיין יכול להריח את הריח של זיעה עצבנית וגרבי כושר צמודים כשאני נכנס לחדר כושר. מעולם לא היינו כל כך גלויים וכל כך התפשטנו כמו בשעות אלו.
בעוד שאחרת השתכשכנו בסוודרים ענקיים של Ball ומכנסי הרמון רחבים, מסיבה כלשהי היית צריך ללבוש בגד גוף קטן או מכנסיים קצרים בגזרה גבוהה בשיעורי ההתעמלות.
קרא גם: סולוויג קלופן: נגעה מהמחווה החמה של בנה: - חשבתי שהוא כמעט לקח יותר מדי אחריות על כל האבל שלי
שיעורי התעמלות בבית הספר
בשיעורי התעמלות אי אפשר היה להתחבא. במיוחד אם היה לך מורה להתעמלות כמו שלנו. הוא אהב תלמידים עם כישורי כדור ושליטה בגוף, אבל יותר מכל הוא אהב לסכל את אלה שלא. הגרוע מכל קרה לסיימון.
יש פרק אחד במיוחד שנצרב בזכרוני: השיעור האחרון ביום שישי, כולם בכיתה עומדים רועדים בשורה כדי לקפוץ מעל העץ. עם דחיפה קטנה בתחת, אחד אחד מתגבר על החיה. בסוף נשאר רק סיימון. קולה של מורה ההתעמלות המהדהד בקירות "כן, כאן כל הכיתה כנראה תצטרך להתערב אם נצליח להעביר את התחת הזה על העז!". הכיתה צוחקת, סיימון רץ הכי חזק שהוא יכול - ואז צליל של קפיצה קצרה מדי ו"AU" גדול.
שוב פיזר צחוק, לפני שסיימון רץ החוצה בוכה.
"ואז יהיו משחקי כדור בחצי השעה האחרונה", אמרה המורה שלנו להתעמלות. השאר לא אמרנו כלום. מפחדים שיצחקו עלינו או נהפוך לקורבן הבא של המורה, פשוט התיישבנו על הרצפה.
לעתים קרובות אני חושב על סיימון כשמישהו מדבר על אמיץ. הוא רץ הכי חזק שהוא יכול לעבר הדול הזה, אפילו לי לא היה מספיק אומץ להתאמץ בפחד שלי ולעמוד בשבילו.
כל האנשים מפחדים לפעמים
אבל אנחנו לא בהכרח מפחדים מאותם דברים. חלקם מפחדים מלדבר בפומבי, חלקם מנהיגה, אחרים מעכבישים ונחשים, מקומות צרים, מזרקים וצוללות. ואת רובנו המכריע להידחות ולנטוש. לפחד זה נורמלי לחלוטין.
לכן, אולי כדאי שנתרגל גם איך להתמודד עם פחדים של אחרים בצורה הטובה ביותר. גם אם אני לא חוטף גלי חום וצמרמורת מלהיות על הבמה, אני יכול לכבד שאחרים עשויים להרגיש אחרת.
לעתים רחוקות אני פחות מזועזע ממישהו שאומר "לא, אבל אין מה לפחד ממנו", כשאני מדבר על משהו שאני מפחד ממנו. זה בעיקר גורם לי להרגיש טיפש - בנוסף לפחד.
בילדותי הייתה לי תקופה שבה שנאתי להישאר עם חברים. לא בגלל שהתגעגעתי הביתה או שדאגתי להגיש לי מחית ריאות או פודינג דם לארוחת ערב.
קרא גם: (+) - לפני שלוש שנים התחלתי בית ספר תיכון. ואז התחילה הבריונות
מפחד מהחושך
גם אני קצת פחדתי מזה, אבל הפחד הכי גדול שלי היה שהמשפחה שאיתה אני הולך לבלות את הלילה היא מסוג המשפחה שסגרה לגמרי את הדלת לחדר השינה בערב. כי אז החשיך! ואם התעוררתי בחושך גמור באמצע הלילה, אז אי אפשר היה לדעת אם הסיבה שלא יכולתי לראות כלום היא שזה לילה או - הסיוט - שהתעוורתי! כי אתה לא יכול לדעת את זה, נכון? גם ככה חשוך באותה מידה. גם אני לא יכולתי לספר לאף אחד, כי הסיכוי שאז ילעגו לי, הבנתי, עם כל הפחד הבלתי רציונלי שלי, גדול.
אז פשוט הפסקתי לבלות את הלילה. עד שג'ורון בכיתה א' הזמין אותי לתבשיל ולינה ביום שישי אחד ואני, בגלל שלשניהם היה נגן וידאו, שקית ושולחן ביליארד במרתף, לא יכולתי להגיד לא.
אני זוכר שהחדר הדיף ריח של תערובת של פופ גבינה ושל שאנל no5 של אמא שלי, כשאחרי דריק אמרו לנו ללכת לישון ולכבות את האור. ושהקול שלי היה בנקודת שבירה כשהעזתי לספר לג'וראן על הזוועה שלי. ואני זוכר את ההקלה שחשתי כשהיא אמרה, "אה, אני מבין את זה.
לפני כן פחדתי שתנין מתחבא מתחת למיטה שלי. אז תמיד הייתי צריך להשאיר את הדלת פתוחה, אולי כדאי שנשמור אותה פתוחה גם הלילה?"
באותו לילה ישנתי עד שאור הבוקר העיר אותנו.
בסתיו הזה אתאמן לפחד. ולהשאיר את הדלת פתוחה לאחרים.
