המילים האחרונות של איזבל (17) לחברתה: זה הולך טוב, אני חושבת שזה הולך טוב

איזבל ויקטוריה גרין סוגן הייתה צעירה בשמונה שנים מאחותה הגדולה ורוניקה, ודודה גאה לבנה אדריאן בן השנה וחצי.

הנערה החיובית מ-Høybråten הייתה AUF-er נלהבת וזכתה לשבחים רבים על מאמציה. היא הייתה מנהיגת Stovner AUF וחברת הנהלה של Stovner Arbeiderparti.

זו הייתה השהייה הראשונה שלה במחנה, שנקרא "ההרפתקה היפה ביותר של הקיץ".

ציפיתי לזה

מראש היא נסעה עם הוריה לסטרוסטד, שם המתינה השיירה שלהם למקומה הקבוע ליד המים.

לינדה וג'ון-אינג' סוגן היו זוג מאז 1992. איזבל הייתה בתם המשותפת היחידה.

"אולי זה יהיה החג האחרון שלנו ביחד?", חשבה האם לינדה וניגבה דמעה. לא בגלל שהיתה לה תחושה מוקדמת של מה שהולך לקרות, אלא בגלל שבשנה שלאחר מכן בתה תגיע לבגרות וכנראה כבר לא תרצה לצאת איתם לחופשה. ההורים נהנו מכל רגע בחופשתם האחרונה עם איזבל.

לא היה ספק שה-AUF סופרת את הימים עד שהיא נוסעת לאוטייה. "איך היא מצפה לזה!", העירו ההורים זה לזה. היא רקדה בלהט.

אמא ואבא היו גאים במחויבות הפוליטית ובכוח הרצון שלה. הם חשבו שזו תהיה חוויה נחמדה עבורה לבוא לאי שבו בילה ראש הממשלה עצמו את קיץ נעוריו.

דיבר בטלפון

ההורים הסיעו אותה חזרה לאוסלו כדי שביום שני ה-18 ביולי היא תוכל לקחת את האוטובוס עם חברים לאוטוויקה ליד טיריפורדן.

"תגידי לי כשתגיעי לשם", זה הדבר האחרון שג'ון-אינג' אומר לה. חוץ מזה, הוא הבטיח לה לא להתקשר ולנדנד לה. שניהם קיימו את הבטחותיהם זה לזה.

לינדה וג'ון-אינג' חזרו לקרוואן ולגן העדן לחופשה שלהם בסטרוסטד.

ביום שישי, 22 ביולי, נשברה האידיליה על ידי החדשות על מה שהתרחש ברובע הממשלה.

זמן קצר לאחר מכן התקשרה הבת הבכורה ואמרה שהשותף לדירה עבר דירה. כשאיזבל התקשרה בשעה 17:25, השיחה הייתה על שני המקרים הללו. לקראת הסוף, לעומת זאת, היא אמרה משהו שאמה לא אמרה ואז הצליחה להתחבר: "אני חייבת לרוץ ולהסתתר".

"מה אתה משחק?" היא שאלה.

"אנחנו לא משחקים. אני צריך לכבות את הקול בטלפון, כי שמענו יריות".

לינדה לא זוכרת מה היא ענתה.

קרא גם:שני הבנים שלה מדממים. אסטריד מבינה מיד שהם מתים

קיבלתי הודעה

ההורים, כמו שאר נורבגיה, עדיין לא הבינו מה קרה באוטואיה. הם נסעו לתוך Strømstad.

בדיוק כשהם חנו, לינדה קיבלה הודעה מאיזבל. השעה הייתה 17.49: "אנחנו מתחבאים על שפת המים. יש יותר מאיתנו ביחד ועלינו להיות בשקט. יש מסוק מעל האי".

מאמא לינדה כתבה בחזרה: "תעדכן אותנו במה שקורה!"

"אנחנו חייבים ללכת הביתה", החליט ג'ון-אינג' בתקיפות.

בדרך הביתה, לינדה ישבה במושב הנוסע וניסתה לקבל סקירה כללית על מה שקרה. הם התקשו לקבל תשובות מהמשטרה. הם גם לא הופיעו בקו הטלפון של קרובי המשפחה שהוקם.

לינדה שלחה כמה הודעות לבתה וגם ניצלה את ההזדמנות להתקשר אליה. הם לא שמעו ממנה יותר.

חוסר הוודאות

בשעה אחת בלילה הם הגיעו לסונדוולדן. שמה של איזבל לא היה ברשימת הניצולים הרשומים. הם עדיין חיו בתקווה.

בחמש לפנות בוקר שמעו שמועות כי למעלה מ-80 בני אדם נהרגו. רק אז לינדה וג'ון-אינג' קיבלו את התחושה ש"ווילון הגלילה ירד".

חבר של הבת האמין שאיזבל נלקחה לבית החולים. הם למדו שבית החולים האוניברסיטאי Ullevål הכניס ילדה שלא זוהתה. לכן הם נסעו הביתה ל- Høybråten, הרימו תמונה של בתם ואז נסעו ל- Ullevål. בתם הבכורה ורוניקה הייתה איתם.

"זו הבחורה שהבאת?"

זו לא הייתה איזבל.

"לא אבדה כל תקווה", הם התנחמו.

"כן, אבל אנחנו לא יכולים לוותר עד שנדע", עונה ג'ון-אינגה.

כמעט שבוע הם חיו ללא תשובה. ביום חמישי שלאחר טבח הטרור, איש הקשר המשטרתי שלהם התקשר שעה לפני חצות ואמר שהם מצאו "שידוך" על איזבל. למחרת, גם קשר המשטרה וגם הכומר צלצלו בדלתם.

מתקשה להבין

הירי החל בשעה 17.21. התברר שאיזבל נהרגה קצת אחרי 18:00 בבולשביקי, הוצאה להורג בשלוש יריות. העבריין נעצר על ידי המשטרה כעבור 34 דקות.

לינדה לא הרגישה כעס. בתוכה שררה רק ריקנות חונקת.

"המשטרה עשתה כמיטב יכולתה", היא הגנה עליהם כשדמותה של סירת הגומי הכמעט טובעת עם שוטרים הוצגה ברחבי העולם.

כששמעו מאוחר יותר בבית המשפט שהמשטרה הגבירה לכוון את התנועה, בזמן שתיירי מחנאות באזור חילצו בגבורה צעירים מהאי, גם לינדה וגם ג'ון-אינג' כעסו לפתע.

"האם ניתן היה להציל עוד אנשים אם המשטרה הייתה מגיבה מהר יותר?".

הם בחרו לגנוז את השאלה. זה ממילא לא יחזיר להם את בתם.

לגופם היה די והותר מה לקלוט. המוח התקשה להבין מה קרה.

זיהה את הבת

צילום של הצעירים שהוצאו להורג בבולשביקים פורסמה בתקשורת. הוא נלקח ממסוק שחוג מעל אוטואיה.

לינדה זיהתה מיד את בתה. היא שכבה על הגב לבושה בחצאית הפרחונית שהיא כל כך אהבה, וז'קט לכל מזג אוויר שנועד להגן עליה ביום שישי הגשום.

ההורים השתתפו ב"רכבת הוורדים" ובחגיגות נוספות שאורגנו. שלובי זרוע הם עמדו מול הקתדרלה והבחינו בים הפרחים מבעד לדמעותיהם.

למרבה המזל, היה להם אחד את השני.

אסור לשכוח לעולם

במשך יותר מעשר שנים הייתה למשפחה קרוואן בלגונן בסטרוסטד. מקום עם הרבה זיכרונות טובים.

קיץ 2011 היה לא רק החופשה האחרונה של איזבל שם. ההורים לא הצליחו לחזור ונפטרו מהשיירה סופית.

בקיץ שלאחר מכן, בני הזוג יצאו לטיול ראשון דרומה במקום. לינדה כמעט יכלה לשמוע את איזבל, שחלמה זמן רב שהם נוסעים לאזורים דרומיים יותר, אומרת בקנטות: "טוב, עכשיו הגיע הזמן לנסוע לדרום".

עשר שנים לאחר טבח הטרור, לינדה מרגישה לפעמים שאחרים חושבים שהיא צריכה לשתוק גם לגבי איזבל וגם לגבי ה-22 ביולי.

- זה כואב לחוות, אומרת לינדה.

בני הזוג נחושים שאסור לשכוח את זה, ועבורם הדיבור על הילדה הוא דרך לשמור עליה קרובה.

קרא גם (+):חוויתי את הדבר הכי גרוע שאמא יכולה לחוות

נושאים אחד את השני

Norsk Ukeblad מוזמן לבית ההורים ב- Høybråten.

לינדה אפתה לחמניות עוגה וופלים מטוגנים, קצפת ותותים מנוקים. השולחן עולה על גדותיו בקבלת פנים חמה.

- איזבל אהבה פירות יער, אומרת האם כשאנחנו עוזרים לעצמנו.

היכן שהם נמצאים, הם נושאים עימם את אובדנה. הם זקוקים לתמיכתו של זה כדי להתמודד עם הלחץ הרגשי המתמיד.

הם מתחלפים באופן קבוע לסחוב זה את זה בחיי היומיום החדשים. הנכד אדריאן הוא נחמה גדולה.

בעמוד הפייסבוק של לינדה יש ​​עדכון על מה שקרה ומה קורה איתם בהמשך. עמוד שגם מלא בתמונות ובמילים יפות על איזבל שלהם.

"אתה אף פעם לא מסיים לדבר על הילד שלך", כפי שהיא אומרת.

כאב כרוני

המשפחה חשבה שאוטואיה היא המקום הבטוח ביותר עלי אדמות.

- לאבד ילד בצורה כזו בנורבגיה לא היה מתקבל על הדעת לפני ה-22 ביולי 2011. היינו גם קרובים לאבד את עצמנו, אומר ג'ון-אינג'.

אמנם יש מקום לחיוך חם, אבל הגעגועים לקטן תפסו בהם מקום. עד עכשיו איזבל כבר הייתה בת 27.

כשלינדה שומעת שחברותיה מתחתנות ומביאות ילדים לעולם, זה כמו לשפוך חומצה על פצע שלעולם לא יגליד.

היא חושבת ש"אם זה לא היה בשביל 'הוא', זו הייתה יכולה להיות איזבל".

- הכאב של איבדתה הוא כאב כרוני בגוף, למרות שהצבעים בטבע קיבלו משמעות חדשה. איזבל אהבה צבעים, אומרת לינדה.

הזכרונות

בכל פעם שהם רואים פרפר, הם גם חושבים על איזבל. ממש כמו פרפרים, איזבל הייתה בהירה, קלילה ויפהפייה.

ואימפולסיבית מספיק כדי שזה נראה כאילו היא מרפרפת מסביב. על המצבה שלה שני פרפרי מתכת, אחד צהוב ואחד ירוק.

אנחנו גם למדים שהיא סרגה, סרגה ותפרה, מה שלמדה מסבתה, רקדה היפ הופ, ניגנה בלהקה ונהנתה מצילום. איזבל הייתה גם מצפונית וטובה בבית הספר בתיכון.

- טוב שיש הרבה זיכרונות טובים להחזיר. אנחנו נושאים אותה באהבה גדולה בליבנו, אומרת לינדה.

- הגיע לבקר

הם שיפצו את החדר שלה בשנה שעברה. לקח להם תשע שנים לעשות את זה.

- החדר היה מלא באלפי זיכרונות ממנה, אומר ג'ון-אינג'.

הבית שלהם לא גדול יותר ממה שהם היו צריכים את החלל הנוסף, אבל שימוש בחדר למשהו אחר מלבד לשכן אותה יהיה עבורם אישור למה שהם מכנים "סופיות".

שהילדה הצעירה האהובה לעולם לא תחזור הביתה.

- אבל היא באה לבקר, אומרת לינדה וחולקת איתנו חוויה מאוד מיוחדת:

- בסוף השבוע האחרון של אוגוסט 2012, בשבת בבוקר ג'ון-אינגה נסע ללילהאמר כדי לרכוב על אופניים בירקן, איזבל הופיעה לי בחדר השינה שלנו. היא לבשה מכנסיים משובצים אדומים וחולצה עם דגל נורבגי. היא נשכבה לידי במיטה וכרכה את זרועותיה הדקות סביבי. יכולתי להרגיש, להרגיש ולהריח שזו היא. זה היה כל כך נחמד להפליא להיות מסוגל להעביר את ידי על שערה הארוך שוב... "עכשיו זה נגמר, אמא," היא אמרה. אני זוכר שחשבתי: "עכשיו אסור לך להתעורר". ואז היא נעלמה, אומרת לינדה.

היא מחייכת בשקט. העיניים הכחולות לחות.

- החמצה חזקה במיוחד באביב, כשהטבע שוב מתלבש בצבע, והוא מתגבר לאורך כל הקיץ. אני משייך צבעים לאיזבל, אומרת לינדה.

קרא גם:Bjørn הפך לאלמן ואב יחיד לשלושה. אבל הוא מעולם לא שכח את ההבטחה שנתן לאשתו

איזבל וי

רק בסתיו לינדה נושמת קלה יותר, ואז מתגעגעת אליה מאוד בזמן חג המולד. היא אהבה את חג המולד. יש הרבה שמזכיר להם את איזבל.

בחדרה מצאו את טבעת היהלום שקיבלה כמתנת סיום מאחותה.

כשורוניקה קיבלה אותו בחזרה, שנינו בכינו. הילדה הקשישה נאבקת כמונו עם האובדן, אומרת לינדה.

הנכד אדריאן כמעט בן 12.

- בקיץ 2012 הוא נסע איתנו לאוטייה. הוא היה סקרן להכיר את דודתו ושאל עליה שאלות רבות שהוא עצמו לא זוכר. לשמוע את אדריאן מדבר על "דודה איזבל" נותן לנו ודאות חמה שהיא לא נשכחה, ​​אומרת לינדה.

150 מטר מבית הילדות נקראה לאחרונה כביש "דרך איזבל".

- עשר שנים לאחר פעולות הטרור, חשוב לנו שמה שקרה ומי שנפגע לעולם לא יישכח, אומר ג'ון-אינגה ומוסיף:

- העובדה שלאיזבל היה רחוב בשכונה על שמה נותנת לנו ודאות אסירת תודה שגם הפרפר שלנו לא נשכח על ידי אחרים.