כעס בהורות
טריגר בושה אחד גדול מקשה על גילוי כעס מול הילדים
למה זה כל כך לא נעים לכעוס על הילד שלך?
אתה עומד שם לבוש לגמרי עם תיק על הכתף בזמן שאתה מבקש מהילד שלך, שנותן רושם שיש לו את כל הזמן שבעולם, בפעם העשירית, ללבוש את הבגדים העליונים שלו. בסופו של דבר, הסבלנות פוקעת, זה רותח לך ואתה שוכח את כל העצות עם כוונות טובות בספרים החכמים שקראת על גידול ילדים.
כשסוף סוף יורדים, והמצב נרגע, תחושת הבושה מתגנבת...
האם אתה מזהה את עצמך? ברוכים הבאים למועדון! רובנו המכריע יכולים לכעוס על הילדים שלנו, אבל למה כל כך קשה לדבר על זה?
- הסיבה העיקרית לכך שזה עדיין טאבו להראות כעס כלפי הילד, אומר החוקר האמריקאי, ברנה בראון. היא עשתה מחקר רב על בושה ומצאה שהטריגר הגדול ביותר של הבושה אצל נשים הוא הפחד לא להצליח כאמא, או להיתפס כאם כושלת. היא גם מאמינה שההגדרה של בושה היא פחד מדחייה, אומרת המטפלת המשפחתית הרדיס פלסדוטיר.
במילים אחרות, מה ששולט בנו וגורם לנו להרגיש לא בנוח לומר שאנחנו כועסים על הילדים שלנו טמון עמוק ברמת התא, פחד שורשי מלהידחות על ידי מי שאנחנו אוהבים אם לא נצליח בתפקיד האם.
הילד מעורר בנו משהו
גם מערכת יחסים בין אם או אב בוגר לילד אינה שווה. לנו המבוגרים יש את הכוח ואחריות המנהיגות הבוגרת. כאשר אנו מאבדים שליטה על הרגשות שלנו באינטראקציה עם ילדים, יכול להיות שהילד מעורר בנו משהו שלא עיבדנו, לדברי המטפל המשפחתי.
- לכן, חשוב לא להאשים את עצמך אם אתה מאבד שליטה על הילדים שלך, אלא לחשוב: מה קרה עכשיו? מה כל כך הכעיס אותי? מה אני יכול לעשות כדי שזה לא יקרה שוב?
גם ביחס לילד חשוב לומר סליחה ללא הסתייגות, היא אומרת.
הרדיס מרגיש שההשקפה של ההורים התפתחה מאוד. בשנות ה-50, ילדים היו אמורים להיראות, אך לא לשמוע אותם, וכי הילדים צריכים להיות צייתנים. כשהייתה אמא לילדים צעירים בשנות ה-70 וה-80, זה היה מקובל לחלוטין לכעוס על ילדיה. ילדים שלא היו צייתנים כונו לעתים קרובות כמתריסים, קשים וחלקם קיבלו את התווית קשיי התנהגות.
- מה שקרה ב-30 השנים האחרונות הוא לא פחות ממהפכה. כיום אנו מכירים בכך שהילדים של היום יהיו המבוגרים של העתיד, ושהלימוד לזהות ולמיין את רגשותיהם יעניק להם יתרון גדול בתחומי חיים רבים. הבסיס לאינטליגנציה רגשית, EQ, נוצר בשש השנים הראשונות לחיים. במהלך השנים החשובות הללו ילדים לומדים להתמודד עם הכעס שלהם בצורה הולמת או להיפך. יחד עם זאת, יש היום הורים רבים שבעצמם גדלו עם הורים שלא לקחו ברצינות את רגשותיהם, ואז זה אתגר גדול להיות מסוגלים להתמודד בצורה טובה גם עם הרגשות שלהם וגם של ילדם.
קרא גם:בית הספר הקטן להורות: האם אתה מרגיש כישלון כהורה?
מודל לחיקוי עם רגשות
למרבה המזל, כיום מקובל יותר ויותר חברתית להביע רגשות, הן בקרב מנהיגי העולם והן במדיה החברתית. יש לכך אפקט מדבק ומגביר ומשפר את אוצר המילים הרגשי שלנו, הנורבגים, לדברי הרדיס.
- כשיש לנו אוצר מילים עשיר ביחס לרגשות, אנחנו מתבהרים יותר כמבוגרים ולילדים יש מודלים טובים לחיקוי ביחס לרכישת שפה לרגשות שלהם.
הרדיס מודאג מכך שהורים, כמו מבוגרים אחרים, מרשים לעצמם לכעוס אם זו התחושה שמתעוררת. מבוגר שמתרגז אבל לא אומר כלום יגלה את עצמו דרך שפת הגוף. אז קל להיפגע כדי לתקשר כפול וליצור בלבול אצל הילד.
האתגר, לעומת זאת, הוא: מה אני עושה כשאני כועס? זה לא מה שאתה אומר שעלול לגרום לילד להרגיש דחוי או מופר, אלא איך אתה אומר את זה.
בחר את המילים שלך בקפידה
הרדיס מרגישה שזלזלנו בחשיבותן של המילים בהן אנו משתמשים כאשר אנו מדברים עם ילדים.
- אחד העצות הכי טובות שלי הוא שאתה מודע לאילו מילים אתה בוחר כשאתה מדבר לילד שלך. שימוש בשפה אישית יוצר פחות קונפליקטים עם הילד, כלומר שימוש ב-I WANT ראשון במשפט, ולא ב"חייב", "צריך" ו"יהיה", אומר הרדיס.
- היום אנחנו יודעים שילדים רוצים לשתף פעולה עם המטפלים שלהם, וכשהם לא עושים זאת, זה בגלל שהם הרגישו דחויים על ידי המבוגר. למשל, ילד ירגיש דחוי אם המבוגר יגיד: "עכשיו אתה צריך להפסיק לדחות ולהזדרז, נגמר לנו הזמן". מה שהמבוגר נפגע בגלל שהוא עושה כאן זה לדבר בזלזול לילד ולתת לילד אחריות על הלוגיסטיקה בבית.
הפתרון הוא אפוא קודם כל ליידע את הילד על מה שיקרה.
- מבוגר שיודע שילדים היו רוצים לשתף פעולה, רק צריך להיות כנה לגבי צרכיהם כלפי הילד, כדי שהילד יידע על מה העניין. לדוגמה, על ידי אמירת: "אני רואה שאתה רוצה לשחק, אבל אני קצר בזמן. הייתי רוצה שתלבש את הז'קט שלך עכשיו." וכשהילד עושה את מה שאתה מבקש, אתה יכול להגיד: "תודה שעזרת לי להגיע לעבודה בזמן!"
קרא גם: "מה עשינו לא בסדר? לכל הורה אחר יש ילד שישן במיטה שלו, או מה?"
הרבה לחץ היום
- רוב ההורים הם הורים טובים, אבל הלחץ היום גדול, אומרת הפסיכולוגית ג'ולי אאסברג אנדרסן.
- עם פריחת המדיה הדיגיטלית והחברתית, כולם זכו לגישה למחקרים העדכניים ביותר, וכך יש גם עמדות אישיות יותר לאמהות. אנחנו כבר לא מתייחסים רק לתפקיד האם שלנו, אלא גם לזה של אחרים. זו הפכה לתחרות להיות אמא ב"דרך הטובה ביותר". יחד עם זאת, נוצרה אי התאמה גדולה בין הצרכים הפיזיים של הילד לבין מה שאנו מאמינים שכדאי לנו להשיג. אנחנו כמעט יודעים יותר מדי, ולכן לעולם לא נוכל לעמוד בציפיות שלנו. זה מלחיץ ומתסכל אותנו, היא אומרת.
ג'ולי מאמינה שזו התפתחות עצובה, אם אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים להיות הגרסה הכי טובה בחיים כל הזמן.
- הידיעה שאנו כועסים על ילדינו היא טאבו וגורמת לאשמה. הבעיות של אנשים רבים מתחילות בהצבת גבולות. אנחנו לא מעזים להציב את הגבולות מוקדם מספיק, בעיקר בגלל שיש לנו כל כך הרבה חוקים שונים לנווט. אסור לצעוק, לא להשתמש בפדגוגיית תוצאה, לא לשלוח בפינת הבושה ולא להשתמש בשיטת "לבכות". מה אם כן נוכל לעשות? שואלת ג'ולי.
בנות טובות ושליטה
היא מאמינה שהציפייה לרבים ש"בנות טובות" לא יאבדו שליטה, אלא רק יראו את הרגשות האימהיים האכפתיים, מלחיצים ומעכבים אותנו.
- הנשים שיש לי בטיפול דואגות ומתלבטות. הם כל כך מפחדים לעשות משהו לא בסדר, אבל איך נפתור את זה? כי למרות שזה טבעי לכעוס, יחד עם זאת קשה לנו לנווט גם בחוקים חברתיים וגם ברגשות אישיים.
- אני מאמין שהפתרון טמון במתן הזדמנות לעצמך. אנחנו נוטים לשפוט את עצמנו בחומרה כל כך בגלל שאנחנו חסרי ביטחון, או בגלל שאנחנו לא יכולים לעמוד בכל מה שקראנו בספרים. אבל כל המחקרים מראים שאנחנו לא באמת יכולים לעצב את ילדינו במידה שחשבו קודם לכן. הם נשלטים מאוד על ידי הגנטיקה שלהם ואי אפשר לשנות את זה.
צמצמו את עומס המחשבות
ג'ולי מאמינה שחשוב גם ללמוד לחיות עם הדאגות אם מה שאנחנו עושים מספיק טוב, ולהיות מסוגלים להגביל את שלל המחשבות.
- אם את חושבת יותר מדי על איך שאת כאמא, זה יכול להפוך לשחור-לבן ונוקשה מדי. במקום זאת, אני ממליצה לך להציב גבול לכמה זמן את מרשה לעצמך להרהר איך התמודדת עם התפקיד של היום כאמא, אומרת ג'ולי.
היא מאמינה שלרוב הנשים יש אינטואיציה טובה לגבי מתי הן כועסות לעתים קרובות מדי.
- כשזה הפך להרגל שמאבדים שליטה על הילדים יש סכנה בדרך. אז אתה במעגל קסמים שאתה צריך לצאת ממנו. אז אני ממליץ לך לשתף את זה עם מבוגרים אחרים שאתה סומך עליהם, או לקבל עזרה בטיפול, אומרת ג'ולי.
הטקסט נערך על ידי Kristin Tanderø Brekke.
