הרופא המיילד
"אתה מוכן עם רובה ציד, לך שיש לך ארבע בנות?" שמעתי כמה פעמים אנשים אומרים בצחוק
אנחנו ההורים דואגים לרוב הדברים. אבל אסור לנו לתת לדאגות למנוע מהילדים שלנו לחיות חיים מרגשים, אומר המיילד ת'ורביורן ברוק סטין.
האישה רצה מעט בטירוף ברחבי הבית, מודאגת בעליל, ומסיבה טובה! אחת הבנות שלנו הייתה במסיבה במרחק נסיעה קצרה ברכבת ולקחה את הרכבת בכיוון הלא נכון כדי לתפוס את הזמן הפנימי. שם היא עמדה לבדה על הרציף עם סוללה חלשה בטלפון וללא רכבת באופק.
"אנחנו נתקן את זה," אמרתי בלבביות ונתתי לה את המספר של חברת המוניות המקומית. באופן אידיאלי זה ילך טוב!(?)
כהורים, עלינו להבטיח שילדינו יהיו בריאים ובטוחים. אם לא נצליח לעשות זאת, אנחנו כמובן נדאג.
לא יכול לדאוג מהכל
"אתה מוכן עם רובה ציד, לך שיש לך ארבע בנות?" שמעתי כמה פעמים אנשים אומרים בצחוק.
כְּלָל לֹא! אם אני הולך לדאוג לגבי הכל, כולל שהם מקבלים חברים, בסופו של דבר לא יהיה זמן לשום דבר אחר. עכשיו, כששלוש מהבנות הן מתבגרות ובוגר בפועל בן 18 (!) אני גם צריך להעז קצת לשחרר.
מההתעברות מתחילות הדאגות. האם אני אוכל את האוכל הנכון והבריא, יש יותר מדי מתח או שאני שוכב יותר מדי על הספה? הרבה יותר מדי נשים בהריון מרגישות כל הזמן דאגות קטנות שלא הכל מושלם.
לְהִרָגַע! ההריונות הם שונים, וכמעט כולם בסדר. כמובן שעל האישה ההרה להתקשר למחלקת יולדות אם היא מודאגת ממשקל לידה נמוך או דימום בלתי צפוי. אחר כך נחקור ונרגיע, ובהתחשב בחששות, נעזור גם בזה.
קרא גם (+): "ממש רציתי לתקוע לאדם הזה בעין"
דאגה מוגזמת
אני זוכרת כשהגדול שלי היה בן יומו. למרות השכלתי וחוכמתה העצומה של אשתי כאמא, דאגנו כשהיא לא יכולה לשכב על הבטן ולהרים את הראש כמו שאר הילדים בקבוצת היולדות. הפיזיותרפיסט אמר לנו שאנחנו צריכים להתאמן יותר, ושם שכב התינוק הקטן שלנו עם ראשו נטוע במשטח ההחתלה, בוכה מיואש.
היא גם לא רצתה שום דבר מלבד חלב אם עד שהיא כמעט בת שנה, והיא הייתה מתוסכלת במיוחד כשהיא לא יכלה ללכת עד גיל 18 חודשים. לזמן מה התנחמנו בעובדה שכנראה יהיה קצת סדר באוכל ובמסדרון לפני שהיא תתחיל ללמוד. כיום היא בת 18 ותתחיל את בית הספר לבישול בסתיו. זה הלך טוב.
לעיתים רחוקות אני רואה ילדים בגן השעשועים חובשים קסדות, ופגשתי אמהות שלא נותנות תותים לילדיהן כי הם "אולי" אלרגיים. חלקם אולי זוכרים את אמה של נורה ב"Jul i svingen". כשמגיעים לשם, הדאגה עלתה לראש והפכה פתאום למשהו אחר מהביטחון שהיא נועדה לספק.
מטפס על עצים
אני זוכרת כשהבכור השני שלי צעק לי מצמרת עץ כילד בן תשע: "תראה אותי אבא!" אמרה כשצמרת העצים התנודדה קלות. פשוט ראיתי אותה עם העין הפנימית שלי על הקרקע כשכל הרגליים שלה שבורות.
ברגע שירדתי נתתי לה משוב חכם לדעתי: "לעולם אל תבקש ממני לראות אותך שוב בראש עץ, ולעולם אל תפסיק לטפס עליהם."
כי אני רוצה ילדים שנהנים. לדעתי יד שבורה עדיפה על חיים בישיבה עם הטאבלט מולך.
אני זוכר את כל המהמורות והנפילות שלי, הן הפיזיות והן הנפשיות. כל הפעמים שראיתי את "דונלד כוכבים" לאחר שהכה בראשו. בתחילת שנות ה-80 לא היו קסדות אופניים, ואם היית מגניב, גם הפלת את הכידון.
אני גם זוכר כמה הרדיוס שלי היה גדול כשרכבתי על אופניים לחברים רחוקים מהבית. וזה בלי טלפון נייד עם "משדר מובנה" כדי שההורים שלי יוכלו לאתר אותי דיגיטלית או להתקשר כדי להחזיק אותי. למיטב ידיעתי, גם ההורים שלי לא היו מודאגים מדי. החופש הזה וכל הנפילות בעצם נתנו לי כוח.
גם לי, כמו רוב בני הנוער, היו הבעיות שלי. כשהייתי בן 15 חטפתי התקף חרדה והייתי זקוק לעזרה. ההורים שלי כמובן היו מודאגים אז, אבל בטוחים שאגיע בשלום. עשיתי, וגם "הנפילה הנפשית" נתנה לי כוח להמשיך בחיים.
קרא גם: הרופא המיילד מזהיר
צריך לתת לילדים לנסות
התפקיד שלנו הוא לדאוג, אבל אני מאמין שחשוב לא פחות לתת לילדים שלנו את החופש וההזדמנות לנסות את כוחם בחיים עצמם. זאת במסגרת בטוחה, שזה כמובן איזון קשה.
כפי שאמר עמית צעיר יותר כשפרסמתי על כל מה שהבנות המתבגרות שלי עושות, "אני מקווה שהילדים שלי יישארו בבית ולא יסתבכו בצרות (כמו שלך) כשהם הופכים למתבגרים."
"אתה מתכוון לזה? באמת ישבת כל יום בבית ולא הגית שטויות גם כשהיית צעיר?" שאלתי אותה בחזרה.
כמובן שהיא לא עשתה את זה, והקבלה הגיעה מהר, היא כמו כולם רצתה חיים מגוונים ומרגשים לילדיה.
אולי חלקכם חושבים שאני חסר אחריות שעדיין רוכב בלי קסדה. אולי אני לא צריך לתת לילדים להתנדנד בצמרות העצים, ולפחות לא לשלוח אותם למסיבות בלי תוכנית בטוחה איך הם יגיעו הביתה. אבל עובדה היא שחששות ההורים לא ייעלמו, ולדעתי גם הם לא צריכים להפריע להתפתחותם של הילדים.
אגב, הבת שלי סוף סוף השיגה מונית. זה היה טיול יקר עבורי ולקח עבורה. ובכל זאת, היא הגיעה הביתה לבית בטוח וחם, ואני יודע שהיא תתקשר אליי גם בפעם הבאה.
