– הילד שלי נרדם מתחת לשמי הכוכבים שלו

כשג'ונתן איברסון בן ה-15 מת בבית החולים בנובמבר 2015, עם אבא טומי, אמא גונילה והאח הגדול כריסטיאן לצידו, הוא עשה זאת בחדר מלא בפרחים ובמספר רב של שרשראות אור מהרצפה ועד התקרה, עם נורות זעירות - כמו כוכבים בשמים.

- בילינו שמונה שעות יחד בחדר, משחזר טומי איברסון ל-Norsk Ukeblad.

- קיבלנו שמונה שעות של צחוק ודמעות. כשהגיע הסוף, כולנו היינו מוכנים, והמוות הפך, במובן מסוים, לשחרור. אתה לא צריך לסבול כמו יונתן.

טומי חזר זה עתה ללוקברג הכפרית מצפון לגטבורג, שם מתגוררת המשפחה, לאחר שבוע עבודה קדחתני בשטוקהולם. טומי הוא מגיש ב-Sveriges Radio ובדיוק נודע לו שמאזיני הרדיו של P1 בחרו בו כמועדף עליהם.

- אני חושב שג'ונתן הוא שדאג שזה ייצא ככה, אומר טומי וצוחק קצת.

- הוא רצה שאעזור לאחרים. לפחות הייתי רוצה להאמין שזה כך.

קרא גם:מונה וארן איבדו את בנם הבכור

אובחן עם פיברוזיס ריאתי

יונתן היה רק ​​בן שש כשאובחן כחולה בפיברוזיס ריאתי. במקביל, הודיעו למשפחה כי הבן יצטרך לעבור בסופו של דבר השתלת ריאה.

- זה היה מאוד מיוחד ללמוד שילדך יצטרך להחליף איברים חיוניים בשלב מסוים בעתיד, ושזה כרוך בסיכון גדול, אומר טומי בהשתהות.

- אני פריק שליטה. אם יתעורר איום, אתכונן ואהיה מוכן לקרב. אבל ככל שחלף הזמן, התחלתי להתרגל לרעיון שדברים עלולים להשתבש, בעוד שאמו של ג'ונתן גונילה הייתה נחושה שהכל יהיה בסדר.

יונתן היה חולה תשע שנים ותלוי בחמצן מסביב לשעון. בגיל 12 הוא הפך כל כך לא טוב שהוא הוכנס לרשימת ההשתלות.

קרא גם:חיים עם ילדים חולים קשים

בתוך המשפחה, המצב טופל בדרכים שונות, אבל כולם הצליחו ליהנות ביחד. למרות הרבה שנים קשות, הם ניסו כל הזמן למצוא שמחה ולתבל את החיים כמה שאפשר.

- היו לנו תפקידים שונים, גונילה ואני, ואף אחד מאיתנו לא היה יותר טוב מהשני, אומר טומי.

- גונילה דאגה שכל הדברים המעשיים בחיי היום יום יעבדו, עם ביקורי רופא וכדומה, ואני הייתי "שר התבלינים". גונילה הייתה אחראית על האבטחה, ואני על המעט יותר שובבות.

- במהלך תשע השנים האלה, הייתי מאוד חסר גבולות. ידעתי שזה יכול ללכת לעזאזל, והכונן שלי היה לבנות בנק של זיכרונות מהנים ככל האפשר.

זה הוביל ליונתן ולי קשר קרוב מאוד. היינו מאוד פיזיים. כשחזרתי מהעבודה וישבתי עם יונתן, תמיד היינו צריכים להחזיק אחד את השני בצורה כלשהי. זה היה כמעט קסום... אבל בלילה, כששכבנו במיטה שלו והחזקתי אותו, חשבתי בכל פעם: "זו הפעם האחרונה?" וכל יום חשבתי: "מה אם זה יגמר מחר?" זה ריק ממני יותר מדי אנרגיה, אבל זה גם ריגש אותי. לכידת השמחה הפכה להיות חשובה. אם יונתן רצה לעשות משהו - כמו ללכת לספא, הוא אהב את זה - עשינו את זה, גם אם זה היה פרויקט קטן להיפטר ממיכל החמצן.

טומי צוחק שוב כשהוא מדבר על איך הוא נהג לקשט את חדר בית החולים כשיהונתן התקבל.

- עשיתי לו נעים עם שמיכות וכריות כדי שנרגיש בבית.

אהבה באבל

משהו אחר שמשמעותו הרבה היה הקרן שהמשפחה הקימה - ה-Jontefondet.

מטרת הקרן הייתה, ועודנה, להאיר את חיי היום-יום של ילדים וצעירים שמחכים או שעברו השתלה - ושל אחיהם.

- Jontefondet יצר כל כך הרבה שמחה בשנים האלה, אומר טומי.

- זה הפך לפרויקט משפחתי שנתן לנו אנרגיה ומוטיבציה. והקרן הייתה חשובה להפליא ליונתן. הבטחנו לו, בשעות האחרונות, שכשזה ייגמר מבחינתו, נמשיך במלאכה.

טומי מספר שקצת יותר מיממה לפני שיונתן לא יכול היה לסבול את זה יותר, הגיעו הרופאים עם ההודעה שעליהם להסיר אותו מרשימת ההשתלות.

- הסיוט הגדול שלנו פגע במלוא העוצמה. באותו רגע ידענו שיונתן עומד למות. זה היה קשה בל יתואר. וכל הצוות שהכיר אותנו, ושהיה שם לאורך כל המסע, בכה. זה היה נורא כבד. קל לומר שהאבל פגע בנו ההורים והאחים, אבל הטבעות על המים הפכו כל כך גדולות. הצער לא היה רק ​​שלנו.

חצי שעה לאחר שיונתן נשם את נשימתו האחרונה, החליטה המשפחה לספר מה קרה. הם כתבו פוסט בפייסבוק, והתגובות לא איחרו לבוא.

- קיבלנו תמיכה עצומה. זה היה נחמד להפליא. הודעות בפייסבוק, הודעות טקסט... זה היה חשוב לנו מאוד. נתן לנו אהבה, וזה בדיוק מה שהיינו צריכים אז. זה כל כך נחמד שהאנושות הזאת קיימת, בעולם הזה שמסתובב כל כך מהר. יונתן נגע ברבים ועשה שינוי. אבל לרבים היו גם בעיות לקבל שהקרב, שהיה כה קשה ונמשך כל כך הרבה שנים, הסתיים כעת.

עיניו של טומי מתרוקנות כשהוא אומר קצת מאוחר יותר:

- אני משוכנע שיונתן נשאר על פני האדמה כל עוד הוא עשה כי הוא רצה להיות נאמן לנו. הוא ידע שנצטער כשהוא ימות, והוא החזיק תקווה גדולה שיגיעו ריאות חדשות.

קרא גם:כיצד לזהות דיכאון אצל ילדים

הקרב נגמר

- זה היה פנטסטי שהייתה לנו הזדמנות להיפרד, ולאח הגדול כריסטיאן הייתה הזדמנות לספר ליונתן מה הוא היה חשוב לו. כריסטיאן גם אמר ליונתן לשמור על אמא ואבא ועל באסטר, הכלב של ג'ונתן. זה היה יפה, אבל קשה כמו אבא להקשיב לו.

בהלווייתו של יונתן נכחו קרוב ל-500 איש.

- יש כל כך הרבה אהבה. אני חושב שחשוב להתכנס באבל ולאפשר אחד לשני להתאבל, לא משנה כמה מעט או כמה אתם מכירים אחד את השני. חיבקנו את כל מי שהגיע, היה מקסים.

טומי מציין בצחוק שיונתן זכה להיות מלך ליום אחד במהלך הלוויה שלו.

- קבוצת החברים של יונתן נשאה אותו אל מחוץ לכנסייה, לצלילי המקהלה והתזמורת שמנגנים את השיר Jag är fri של Jon Henrik Fjällgren. יונתן אהב את השיר הזה ואני אמרתי מראש ש"כשנגיע לסוף, אל תחסוך באבק השריפה". זה היה קסום. כמעט קצת קסום - וכל כך מאוד יונתן.