לקריסטין יש סרטן שד. ואז היא נכנסת להריון

קריסטין הייתה חולה בסרטן, כשלפתע גילתה שהיא בהריון. האם עליה לדחות את הטיפול ולשאת את הילד קדימה? או שהיא צריכה לבטל את הסכמתה?

ערב אחד באוקטובר בשנת 2016, קריסטין נורדבי (31) מבונס בברגן עומדת מול המראה בחדר האמבטיה. הילדים הקטנים ביותר הלכו לישון לערב, והיא נהנית מהשקט בבית.

לפתע היא נעשית מודעת לכדור ממש מעל השד הימני שלה. זה כל כך ברור, והמחשבה שזה בוודאי סרטן מכה בה. היא לא ממש מפחדת, אבל מרגישה יותר תחושת ייאוש.

אז ושם היא מחליטה לשמור את זה לעצמה עד שתראה את הרופא. היא לא רוצה להדאיג את בן זוגה ריימונד (35) ואת שלושת ילדיה אמיל (16), אלין (9) ואלה (7) שלא לצורך. למרבה המזל, היא מקבלת תור לבדיקה כעבור מספר ימים.

במשך יותר ממחצית חייה, קריסטין נאבקת בהפרעת אכילה חמורה. כשהייתה בת 12, אביה נטל את חייו. כשהייתה בת 20 נפטרה אמה מסרטן. במוחה השקט היא חושבת שהתמודדה עם די והותר מצוקות בחייה.

במקביל, היא תוהה כיצד תצליח להעביר זאת לבן זוגה ריימונד ולילדיה. איך הם יבואו לקחת את זה?

קרא גם:9 תסמינים של סרטן השד שאתה מגלה בעצמך

הפחד הופך לממשי

לאחר ביקור אצל רופא המשפחה, היא מופנית במהירות למרכז אבחון השד בבית החולים האוקלנד.

לא עובר זמן רב עד שמתברר שהפחד שהיא חשה לגביו כל כך חזק הוא אמיתי והאבחנה היא עובדה.

ריימונד איתה ביום שהיא שוכבת על הספסל במהלך בדיקת אולטרסאונד של החזה שלה, והיא שואלת את הרופא אם קיבלו תשובות לביופסיות שלקחו כמה ימים קודם לכן. הרופא עונה "כן, יש לך סרטן". ריימונד יושב על כיסא קצת מעבר לה. לשמוע את המילים "יש לך סרטן" מרגיש לא אמיתי.

קריסטין מקשיבה למה שהרופא אומר, אבל היא מרגישה איכשהו שזה לא נוגע לה. כל המידע על כימותרפיה, הקרנות, ניתוחים ותופעות הלוואי מרגיש מכריע מדי.

לאחר מכן, קריסטין וריימונד עולים לבית הקפה, אך מעט מדברים על כך באותו יום. באמצע הכל, קריסטין מצליחה איכשהו לשמור על סוג של רגוע ולחשוב מעשית. דרך האגודה למלחמה בסרטן היא מזמינה כמעט כל מה שיש מבחינת ספרים וחוברות מידע. היא מחליטה במהירות להיות פתוחה, ומיידעת את הצוות בבית הספר ובפעוטון לאן הולכים הילדים. לספר לילדים הולך טוב יותר ממה שהיא חששה, למרות שזה כמובן נורא קשה.

טיפול קשה

מאז שקריסטין קיבלה את האבחנה, הכל הולך מהר מאוד. לפני הניתוח היא מתבקשת למלא טופס עם מידע על בריאותה. באחת הנקודות עליה לסמן שאינה בהריון. בשלב זה היא משתמשת בהתקן תוך רחמי הורמונלי כבר מספר שנים, והמחשבה על הריון אפשרי לא עוברת בראשה.

ההקלה גדולה כאשר מוציאים את כדור הסרטן באמצע אוקטובר, ומתברר שאין סימני התפשטות. היא מרגישה בכושר טוב, ויכולה לחזור הביתה למשפחתה כבר באותו היום. במקביל, נאמר לה להתכונן לטיפול הסרטן הקרוב שעומד לפניה.

המחשבה על איבוד שיערה כתוצאה מכימותרפיה והקרנות מעציבה אותה. השיער הארוך והנחמד שהיא שמרה כל כך הרבה זמן. מה אם ריימונד לא רוצה לחבב אותה יותר? למרבה המזל, הפחד הזה מתברר מהר מאוד כלא מבוסס, ובן הזוג קשוב לאורך כל מהלך המחלה וטוב להבטיח לה שהוא אוהב אותה בדיוק כמו שהיא.

הוודאות שהיא עלולה להפוך לסטרילית עדיין קשה לשאת. למרות שגם לה וגם לריימונד יש ילדים ממערכות יחסים קודמות, יש להם רצון עז להביא ילד משותף.

רק כשמתברר שזו צורה אגרסיבית של סרטן שד, מתברר לקריסטין שהיא למעשה חולה מאוד, ולמעשה עלולה למות מהמחלה הזו כפי שעשו אמה שלה וכמה אחרים במשפחתה. במהירות היא מחליטה לא לתת למחשבה הזו להטריד אותה יותר מדי, אלא להתמקד לחלוטין בטיפול ולקחת אותו יום אחד בכל פעם.

ריימונד עומד בתקיפות לצידה. למרות המצב החמור, הם מרגישים שיש להם הרבה רגעים נחמדים וקרובים יחד המאופיינים גם בדיבורים וגם בצחוק.

קרא גם:קיטיל הפך לאין אונות לאחר סרטן הערמונית

הלם

רגע לפני חג המולד, קריסטין מקבלת את המנה השנייה של כימותרפיה. לעיתים קרובות קיימת תחושת העייפות, והזיהום הפטרייתי בפה מקשה על האכילה. בתקופה זו הילדים נמצאים עם אביהם. האובדן כמובן חזק, אבל התחושה האימהית שלה אומרת לה ששם טוב להם יותר.

במהלך חג המולד, היא מבינה שמשהו לא בסדר בבטן. דלקת בדרכי השתן לא חולפת, ומורגש גוש קשה בתחתית הקיבה. הרופא מרגיע אותה שזה נראה נורמלי לחלוטין, אבל החרדה שמשהו לא תקין לא יכולה להתגבר עליה. בערב ראש השנה, בעצת חברה טובה, היא עושה בדיקת הריון.

מזועזעת, היא בוהה במבחן החיובי. היא בקושי מאמינה למה שהיא רואה. שאר היום הזה מאוחר יותר כפי שנמחק מזיכרונה. אצל רופא המשפחה היא מרגישה שלוקחים אותה ברצינות רבה.

הרחם מתאים להריון בין שבוע 18 ל-20. בדיקת האולטרסאונד שלאחר מכן מאשרת שיש לב קטן וחי פועם בתוך הקיבה.

קריסטין לגמרי בהלם ובקושי מצליחה להוציא מילה אחת. לבד במכונית, הדמעות מתחילות לזלוג על לחייה. בהיסטריה היא מתקשרת לריימונד. הוא בעבודה מחוץ לעיר, היא מבקשת ממנו לחזור הביתה. היא אומרת לו שהיא חייבת להגיע לבית החולים כבר למחרת, מוכנה לתחילת הלידה. באותו רגע, כל הדאגות לגבי הסרטן נשכחות. הדבר היחיד שקריסטין יכולה לחשוב עליו הוא התינוק הקטן בבטן וכל מה שהוא עבר כבר. באותו לילה, היא לא מסוגלת לעצור את הבכי שממשיך להימשך.

ילד קטן

בבית החולים פוגשת את קריסטין וריימונד רופא חם ומבין. הוא מבטיח להם שוב ושוב שבכל מה שיקרה, אסור להם להרגיש שום תחושת אשמה. שום דבר לא היה יכול להיעשות אחרת. הסיכוי להיכנס להריון עם התקן תוך רחמי הורמונלי קטן מבחינה מיקרוסקופית, כך שפשוט היה להם מזל רע.

קצת עוזר לשמוע את המילים האלה. עם מכשיר האולטרסאונד הוא בודק את העובר. לב, מוח, בטן, אצבעות רגליים ואצבעות. ההפתעה גדולה כשמתברר שלקטנה אין סימני עיוותים. ליתר בטחון, הוא מפנה אותם למדור רפואת העובר. לפני שהוא יכול לומר משהו נוסף, קריסטין מגלה על המסך שיש שם ילד קטן ומלא חיים.

לשבריר שנייה היא שוכחת את כל הרצינות והכאוס. הלב שלה מתמלא בשמחה עצומה ובאהבה לתינוק הקטן. גם הבדיקה הבאה לא מראה עיוותים בעובר.

כולם בחדר מחייכים כשהם רואים שהילד בבטן שוכב עם האגודל למעלה. זה ממש כאילו הוא רוצה להרגיע את אמא שלו שהכל בסדר.

הרופא ישר. הוא אומר בשלווה שהוא לא יכול להבטיח שהתינוק בריא גם אם לא נמצאו מומים בבדיקת האולטרסאונד. הוחלט כי יש לדחות את קורס הכימותרפיה השלישי תוך המתנה למספר רופאים כדי לדון מה תהיה דרך הפעולה הטובה ביותר.

קרא גם:לא הרשה לעצמו להתאבל על בנו

בחירה לא אנושית

יום שישי מאוחר אחד בצהריים הטלפון מצלצל. הרופאים כולם מסכימים שיש להפסיק את ההריון. במהלך סוף השבוע, קריסטין וריימונד צריכים לקבל את ההחלטה הבלתי אפשרית.

כשיגיע יום שני, האונקולוג ברור שזה יהיה כרוך בסיכון גדול לבריאותה של קריסטין לשאת את התינוק. עם צורה אגרסיבית של סרטן, הסיכון להישנות יהיה גבוה אם יש לשנות את תוכנית הטיפול.

ריימונד חושש לאבד את בת זוגו, וחושב שאולי כדאי להם להקשיב לרופא. יחד עם זאת, ברור לו שהוא תומך בה לא משנה מה היא תבחר. קריסטין עצמה מבינה שאולי אין לה ברירה. שהיא בעצם תמות אם היא תבחר להשאיר את התינוק.

בימים שלאחר מכן, היא מרגישה תחושת ריקנות כל כך. למרות שהיא מוקפת באנשים שבאמת מפגינים אכפתיות ודאגה, זה מרגיש שהיא לגמרי לבד עם האבל שלה. בסופו של דבר, היא יודעת שהבחירה הסופית חייבת להיות שלה. טרם התקבלה ההחלטה כאשר נאמר לה שלא ניתן לדחות יותר את הטיפול הכימותרפי השלישי.

הטיפולים שקודם לכן סבלה היטב, הפעם דופקים אותה לחלוטין. הגוף אינו מסוגל לספוג חומרים מזינים או נוזלים. קריסטין מאושפזת במחלקה לסרטן, מיובשת ומותשת לחלוטין.

רופאים ואחיות מבינים שואלים מכשיר ממחלקת יולדות לבדיקת דופק התינוק. בפעם הראשונה, קריסטין מרגישה שמישהו באמת רואה גם אותה וגם את הקטנה. לא רק אבחנה של סרטן ופרוגנוזה גרועה, אלא אמא שניתנה לה בחירה לא אנושית.

המחשבות שוחקות אותה הן פיזית והן נפשית; מה אם היא תבחר להשאיר את התינוק והסרטן יחזור? האם הילדים וכל הסובבים יאשימו אותה אם היא לא תפסיק את ההריון? מה אם היא תבטל את הסכמתה לתינוק, אך עדיין חוזרת מאוחר יותר? מה אם התינוק אכן יתברר כבריאה לחלוטין והיא תבטל את זה? איך היא תצליח לחיות עם עצמה אחר כך? איזו אמא בוחרת בעצמה על פני הילד שלה?

זה מרגיש בלתי נסבל. קריסטין רק רוצה להיות לבד. לא יכול לשאת לדבר עם אף אחד. היא מרגישה תחושה אימהית חזקה מאוד כלפי הילד שטרם נולד.

השיחה הטובה

מכיוון שהצורה הפיזית טובה יותר לאחר מספר ימים, מוצעת לקריסטין לדבר עם כומר, ומקבלת. היום היא מתארת ​​את המפגש הזה כאחד הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות לה במצב שאליו נקלעה.

ביחד הם שמו מילים לבחירות ולכל הרגשות שסובבים אותה. הכומר מקשיב ומציע הצעות שמתחילות לפענח את הכאוס של המחשבה. עבור קריסטין, זה מרגיש טוב לדבר עם אדם שהוא ניטרלי ואינו ממליץ על דבר אחד או אחר.

קריסטין עושה בחירה. שמירה על התינוק מרגישה כמו הדבר הנכון היחיד לעשות. אבל לפני שהיא מחליטה לבסוף, היא מוודאת שריימונד ובעלה לשעבר, אב שלושת ילדיה האחרים, לא יאשימו אותה אם יתברר שהסרטן יחזור. גם הבעל לשעבר וגם בן הזוג תומכים בה.

ברגע שמתקבלת ההחלטה, הרבה מהכאוס של המחשבה והפחד מהמוות נעלמים. כל הריכוז נמצא כעת בתינוק ברחם ובהמשך הטיפול בסרטן.

המעקב צמוד בבדיקת אולטרסאונד כל שבועיים. התינוק קטן יותר ממספר השבועות שמציע, אבל נראה שהוא מסתדר היטב. קריסטין עדיין לא מסוגלת להסתפק במלואה בעובדה שזה נכון. אם עוברות יותר מכמה שעות מבלי שתרגיש בעיטה, היא נעשית חסרת מנוחה ומפחדת. גם המחשבה שהילד הקטן קיבל כימותרפיה קשה לשאת. האם הוא סובל מכאבים? בשבוע 29 היא מקבלת את הקורס האחרון של כימותרפיה.

קרא גם:כיצד לטפל בדיכאון במהלך ההריון

כנגד כל הסיכויים

חמישה שבועות לאחר מכן, גופה מותש לחלוטין. הדופק גבוה כל הזמן, הראש כואב ולחץ הדם עולה. התינוק גדל בצורה לא טובה, והוחלט שיש להתחיל את הלידה כעבור מספר ימים. לילה שלישי אחד, נולד ילד קטן ומלא חיים. אין לתאר את השמחה כאשר קריסטין מניחה אותו על החזה שלה בפעם הראשונה. כל פחד נשכח מיידית. בשמחה, היא מביטה בריימונד. הם כבר החליטו על השם; שמו יהיה קספר.

אחרי כל מה שהם עברו, הוא מקבל את השם האמצעי מתאוס. זה אומר "מתנה מאלוהים". נערכים סדרת בדיקות, והכל מעיד שהילד הקטן חזק ובריא. קריסטין בקושי מאמינה שזה אפשרי.

היא מצליחה להרגיש שזה חייב להיות טוב מכדי להיות אמיתי. כשנותנים להם ללכת הביתה אחרי כמה ימים, היא חוששת שקספר ימות פתאום.

כל היום, יש לה את הקטנה קרובה, קרובה לגופה. לאט לאט, האימה הרעה משתחררת. היא מצליחה להירגע יותר ויותר. בהסתמך על הבטחות הרופאים שהוא נראה בריא לחלוטין.

- בעיניי, קספר הוא גיבור על קטן שעבר הכל, וזה באמת כבוד להיות אמא שלו. כל יום אני מרגישה את הכרת התודה על כך שקספר נמצא כאן, בריא וטוב, ויודעת שלעולם לא אתחרט על הבחירה שעשיתי, אומרת קריסטין, ומסיטה את מבטה בשותפתה לחדר.

- ריימונד אמר פעמים רבות שהוא שמח שאני כל כך עקשן ושאני העזתי להתנגד להמלצות הרופאים.

רוצה לעזור לאחרים

בדיקה בסתיו 2018, בבית החולים האוקלנד, מראה שקריסטין עדיין נטולת סרטן. היא עדיין מקבלת מעקב תכוף, אבל כבר לא דואגת להישנות.

כל הדברים הטובים בחיים מפצים על העובדה שהיא נאבקת לא מעט עם עייפות ומחלות אחרות.

- למרות שהשילוב של טיפול בסרטן והריון גבה מחיר מהגוף שלי, אני אסירת תודה לנצח על הבחירה שעשיתי. קספר הוא ילד בריא ופעיל, שכבר למד הרבה מילים והיה מעדיף לנהל הכל בעצמו. מישהו שמראה אהבה בנדיבות ומחלק חיבוקים, אומרת קריסטין בגאווה.

- אי אפשר לשים לב שהגוף הקטן כבר עבר כל כך הרבה וקיבל כימותרפיה בעודו שוכב בבטן. הוא גם גדל וגם מתפתח כרגיל, והוא ילד שמח שאוהב את החיים.

גם בעתיד, קריסטין מקווה שתוכל לעזור ולתמוך באחרים.

- בסתיו הזה התחלתי ללמוד להיות יועץ ניסיון בפסיכיאטריה, וזה מתגמל ומרגש כאחד. אני נהנה מחיי היום יום ומצפה לעתיד!

המאמר לקוח מ- Norsk Ukeblad