מריה גבריאלסן הייתה רק בת תשע כשהיא וששת אחיה נשלחו למחנה ריכוז - לאחר שהודרכה מאמה שלה.
- סלחתי לעם הגרמני, אבל לעולם לא אוכל לסלוח לאמא שלי, אומרת מריה ל-Norsk Ukeblad בראיון ההיסטורי הזה מ-2013.
שֶׁלָהאתה יכול לקרוא ראיון עם מריה מ-2023
כשהמלחמה הגיעה לאוסטריה, אמה של מריה גבריאלסן, רוזה, התאהבה בנאצי נלהב.
לאחר 20 שנות נישואים ליהודי מיכאל שוורץ, אב לשבעת ילדיה, היא מסירה אותו לידי הגרמנים.
זמן קצר לאחר מכן הוא נרצח באושוויץ.
ברגע שמגיעה תעודת הפטירה היא מתחתנת עם החבר הנאצי.
לאחר מכן היא גם שמה לילדיה שלה, שאותם כבר שלחה משם על ידי הכנסתם לבתי יתומים יהודיים.
באותו יום, שבעה ילדים בני חמש עד 17 מאבדים גם את ילדותם וגם את אמונתם בעתיד.
ריקנות ואימה
חג המולד 1943 ו-1944, מחנה הריכוז טרזינשטט, צ'כוסלובקיה:
אין חג המולד בשנים האלה למריה. כל הימים זורמים לה כאחד, מלאים ריקנות ואימה.
חג המולד בשנתיים האלה כאסיר בבית היתומים במחנה הריכוז הוא כמו כל יום אחר.
הזמן עוצר שם בתוך הצריף עם חלון הפונה לנחל שאסירים שזה עתה הגיעו צריכים לקפוץ מעליו כשיש לספור אותם. מי שלא עושה זאת נדחק למים על ידי חיילי SS.
יהודים אחרים צריכים למשוך אותם למעלה, ואז להעביר אותם לתא הגזים.
לעתים קרובות עגלות גדולות נגררות על פני אנשים רזים במדי כלא שאספו את המתים בדרכים הקבועות של היום.
לא קשה למלא את העגלות.
מהיום שבו מריה וששת אחיה הגיעו למחנה בסוף קיץ 1943, היא לא רואה שוב את אחיה עד לשחרור שנתיים לאחר מכן.
היא אף פעם לא מעזה לחפש אותם, או לבקש אותם. הריקנות שפולשת למוח שלה עשויה להציל אותה מאיבוד שפיות. מבין הדברים הבודדים שהיא יכולה לזכור אחר כך, אולי תור האוכל הוא זה שהיא זוכרת הכי חזק.
טרזינשטט
- מחנה ריכוז בצ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה.
- כ. 15,000 ילדים נשלחו לכאן. רק 132 מהם שרדו.
- האזור לקח בדרך כלל 7,000 איש, הנאצים הצליחו לסחוט 50,000.
- בסך הכל נשלחו לכאן כ-144,000 יהודים במהלך המלחמה. מתוכם, כ. 33,000 במחנה.
- כ. 88,000 נשלחו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים.
- עד סוף המלחמה נותרו בטרזינשטאט 19,000 ניצולים.
כי האוכל הופך להיות הדבר הכי חשוב בחיים במחנה; גם אם היא תצטרך לקטוף אדמה מתה שצפה על גבי מרק האפונה - וזוחלת חיה בתוך הלחם - לזרוק אותם על האדמה ולרמוס אותם.
עד היום היא לא מסוגלת לעמוד בתור בשום מקום.
עם ההגעה, כל אחד מקבל פחית פח, אולי פחית קערת דגים וכפית. זה יהיה הרכוש היחיד שלהם, שהם מתבקשים לטפל בהם היטב.
את המעט שיש להם בתיקים כשהם מגיעים, לוקחים הגרמנים. גם התכשיטים שהם עונדים. למריה יש עגיל; לב יפה, קטן ואדום. הם לוקחים את זה.
קרא גם: הניסוי האכזרי של הנאצים
הפגישה עם האם
בלילה הם ישנים במיטות מלאות פרעושים וכינים. הם מגרדים את עצמם עד כדי דם.כאשר הזוחלים זוחלים לתוך המיטות הממולאות מדי בלילה, זה מרגיש כאילו העור נוגע.
מריה לומדת להכיר בחורה אחרת, אריקה. היא עיוורת ויש לה ידיים שנראות כמו כפפות גדולות, צהובות ומצומקות לאחר שהן כוסו לחלוטין במים רותחים.
אריקה שרה כל כך יפה - רק באוזן של מריה, אז אף אחד אחר לא ישמע. יום אחד, אריקה איננה, ומריה לא רואה אותה שוב.
באורח פלא, כל שבעת האחים שורדים שנתיים במחנה ריכוז. רק 132 מתוך 15,000 ילדים בטרזינשטאט עושים זאת. קורנים משמחה, הם סוף סוף מתאחדים בליל ה-8 במאי 1945.
בחזרה לווינה, הילדים מוכנסים לבתי יתומים. יום אחד כששני הצעירים הולכים להביא מים, קורה משהו שמריה לעולם לא תשכח:
הם פוגשים את האם. היא הולכת הלוך ושוב באזור שמסביב לבית היתומים. היא שואלת איך קוראים לשני הקטנים.
"את אמא שלי!", אומר קורט מבועת. היא מנסה להביא אותם איתה הביתה, ואומרת שחסכה להם הרבה אוכל ובגדים. ואז באות מריה וברטה צועדות.
מריה מזהה מיד את אמה ובוהה בעיניה הכחולות.
היא מקבלת התקפי פאניקהורץ ומסתתר במקדש מופצץ עד רדת הלילה.
אבל האחות הגדולה ברטה מסדרת את הדברים. היא לוקחת איתה את אחיה הצעירים, אומרת לאמה שלעולם לא תראה אותם יותר, וגורמת למנהל בית היתומים לדווח עליה. זמן קצר לאחר מכן היא נעצרת.
מאוחר יותר היא נידונה לחמש שנות עבודה בעונשין על שהפרה את זכויות האדם של בעלה וילדיה, ועל כך שתרמה ביודעין למותו של בעלה.
ב-1957 היא מנסה לקבל פיצויי מלחמה על שאיבדה את בעלה באושוויץ. זה נדחה. אף אחד מהילדים לא רואה שוב את אמו. היא מתה בווינה בגיל 83.
קרא גם: (+)הוא נכנס לאושוויץ מרצונו. אבל מה שהוא עשה מבפנים הוא באמת קיצוני
שלום חג המולד
חג המולד 1947, לרוויק:
חג המולד הראשון אחרי המלחמה. בחווה מכוסה שלג בהדרום בלארוויק מתגוררים בני הזוג נורדהולם, שלקחו על עצמם את הילדה הרזה לשלושה חודשים של "השמנה".
המשפחה מורכבת מאמא, אב ושלושה בנים. מריה מחובקת על ידי האהבה, האכפתיות והחום שלהם. הם כל כך אדיבים; לא יודע מה טוב הם יכולים לעשות בשבילה. מריה זוכה לקחת חלק בכל ההכנות לחג המולד.
היא אופה עוגיות בפעם הראשונה - ויכולה לאכול כמה שהיא רוצה!
מובן שמותר לה להתרחק מהשחיטה. היא לא יכולה לסבול את מראה הדם. וגם לא הריח. בדרך כלל, לחץ הדם יעלה במהלך תגובות חרדה עקב אדרנלין, אבלבמקרה של פוביה מדם, קורה בדיוק ההפך.
זה מעורר זיכרונות מחרידים אצל הילד בן ה-13. אבל היא זוכה להכין נקניקיות ועוגות מדיסטר. בחווה הכל חייב להיות תוצרת בית, והכל חייב להיות שטף טרי. כל הווילונות נשטפים בערב חג המולד ונתלים בערב חג המולד.
לא ניתן לשטוף את הרצפות לפני היום עצמו. מריה קיבלה שמלה יפה, שנתפרה משני בדים שונים כדי להספיק לסלסול יפות בתחתית.
בחדר המשובח עומד עץ גדול מעוטר יפה כמו שלא ראתה מעולם. אבל הם לא יכולים להיכנס ולהסתכל על זה עד אחרי ארוחת חג המולד. ואז האם האומנת מדליקה את כל הנרות על העץ. הילדים מקבלים תפוזים וכל אחד מתנת חג המולד. מריה לעולם לא תשכח את המתנה:
כדור חוט ובו שתי מסרגות. היא שמחה, מלאה ובעיקר בטוחה. בכל מקרה, מספיק בטוח. עמוק בפנים, היא חוששת כל הזמן להישלח בחזרה לוינה, כך שהיא לא תהיה בטוחה לחלוטין עד שהאזרחות הנורבגית תגיע בדואר יום אחד ב-1954.
עדי זמן
בספרו החדש של יעקב לתה "נשיות עדות זמן. סיפורים מהשואה" (גילדנדל), מריה גבריאלסן ועוד תשע נשים יהודיות ששרדו מספרות על חוויותיהן הנוראיות ממחנות הריכוז במהלך המלחמה. לארבע מהנשים יש אזרחות נורווגית.
חיים חדשים
לפני חג המולד 2013 בסנדפיורד:
- תחשוב שהיה לי כל כך טוב! מעולם לא חשבתי שיהיו לי חיים טובים, אומרת מריה.
- זה באמת היה נגד כל הסיכויים.
כיום היא ואהובה אסביורן חיים בסנדפיורד. הם נשואים 63 שנים, ואוהבים 67. יש להם ילדים, נכדים ונינים.
את החום והאהבה שקיבלה את פניה של משפחת האומנה לאחר המלחמה, היא לעולם לא יכולה לשכוח. היא מעולם לא חוותה דבר כזה לפני כן.
- הכי פחות מאמי שלי, אומרת מריה, שלעולם, לעולם לא תוכל לסלוח על מה שאמה עשתה לה, לאחיה ולאביה.
- לעולם לא אבין איך אמא יכולה לוותר, להיכנס ולנסות להרוג את הילדים שלה, היא אומרת.
- איך לאמא אין שום סוג של אהבת אם? לאמא מעולם לא היה את זה. תמיד פחדנו ממנה, נזכרת מריה.
אף פעם לא יכולה לזכור שהיא קיבלה חיבוק מאמה, או הרשה לה לשבת על ברכיה.
- אמא שלטה ביד ברזל. מקצף השטיח היה תלוי ליד הדלת, והיא השתמשה בו בשקידה בכל פעם שחשבה שעשינו משהו לא בסדר. אני גם זוכר שהיא הענישה אותנו בכך שלא נתנה לנו אוכל. השכנים ריחמו עלינו וניסו לתת לנו פרוסות לחם כשאימא לא הייתה, אבל לא העזנו לקבל. פחדנו מאמא.
אחר כך חיטטנו באשפה כדי למצוא משהו לאכול, נזכרת מריה.
המזל היה למצוא פגרי תפוחים.
- למדתי הרבה על סליחה וסלחתי לעם הגרמני בימי קדם. אבל אמא, לא, אני לעולם לא אוכל לסלוח לה.
שבעת האחים התפזרו ברחבי העולם לאחר המלחמה שם הקימו משפחות משלהם, אך הם שמרו על קשר. עם זאת, הם מעולם לא דיברו על חוויותיהם במחנה הכליאה.
כיום רק שלושה מהם בחיים. לספר עוזר למריה ולאסביורן אהובה כמעט ולא היו רחוקים זה מזה יום או לילה.
- לא. היא לא מעזה להיות לבד, אבל זו לא בעיה. אנחנו שייכים ביחד ורוצים להיות ביחד כמה שיותר, אומר אסביורן.
- היא תמיד פחדה מאוד מעצמה. אבל אף פעם לא שאלתי הרבה על זה. רציתי שהיא תספר לעצמה מתי היא מוכנה, אומר אסביורן ומביט באשתו בטוב לב בעיניו.
אף אחד לא שאל אותי על העבר שלי. היה קל לשתוק.
טוב לשכוח, אומרת מריה.
קרא גם:אף אחד לא אחראי ליותר רציחות במהלך מלחמת העולם השנייה מאשר רודולף
קיבלתי עזרה מפסיכולוג
זה היה רק כשהיא לפני 14 שניםהלך לפסיכולוג כדי לקבל עזרה עם הפחד מהרופאיםזה שמשהו השתחרר.
בשבועות הראשונים עם הפסיכולוגית הצעירה, האישה, היא לא הצליחה לומר דבר. היא פשוט בכתה, שתתה מים ונענעה או הנהנה בראשה בתגובה לשאלות.
- היה טוב כשהצלחתי סוף סוף לדבר על ילדותי. זה עזר לי מאוד לספר, גם אם יש זיכרונות רעים שנקרעים. זה מתגמל במיוחד לספר לצעירים על החוויות שלי. ואז אני יודעת שההיסטוריה והדברים הנוראיים שקרו לא ימותו איתי, אומרת מריה.
מאז 2004, מריה, תמיד יחד עם Asbjørn שלה, נסעה לכמה טיולים עם Aktive Fredsreiser לטרזינשטט וגם לאושוויץ כעדת זמן.
היא מעבירה הרצאות רבות לקבוצות של צעירים ומבוגרים כאחד בטיולים אלו. היא גם מעבירה הרצאות לעמותות בבית בנורבגיה.
- אסור לנו לעולם להיות אדישים למה שקרה בשואה, או להתעללויות שקורות היום בעולם. התרומה שלי היא לספר את הסיפור שלי, אומרת מריה, אחת העדות האחרונות שלנו ששרדו לשואה.
הראיון עם Norsk Ukeblad נערך ב-2013.צפו במריה מספרת את סיפורה בראיון ב-Skavlan, שבת 15 בפברואר 2020 על ידי לחיצה כאן.
