אוסלו:
- האם אני נראה פצוע?
אנחנו חוזרים 15 שנים אחורה בזמן. סופי היא תלמידת בית ספר תיכון, יושבת בקנטינה ושמעה פאנל דיון שבו דנו פוליטיקאים נוער בזכותם של קווירים להביא ילדים לעולם.
נציג מפלגת הנוער של מפלגת העם הנוצרית אמר זה עתה כי ילדים נפגעים מגידול עם הורים חד מיניים, וכי הוא חושב על טובת הילדים.
כפיים סוערים מכל בית הספר
סופי יושבת במסדרון ומרגישה שהיא רועדת.
– חשבתי: "האין זה לטובת הילדים להקשיב לילדים? תקשיב לאלה שזה נוגע, לדבר איתם, לא עליהם?"
אז אזרתי אומץ, קמתי, עליתי מול כל בית הספר ושאלתי אם הוא חושב שאני נראית פגועה.
"למה אתה מתכוון?" הוא שאל.
"אמרת שילדים נפגעים מכך שהם גדלים עם הורים חד מיניים. אני גר עם שתי אמהות, ואני חושב שמה שאתה אומר כאן מזיק יותר".
זו הייתה ההתחלה של מה שעדיין מחויבות בוערת עבור סופי פרויסה (32).
- הוא היה כל כך נבוך. וקיבלתי מחיאות כפיים סוערות מכל בית הספר.
עד היום היא מסתובבת ונותנת הרצאות ומופעי סטנד אפ. שם היא מספרת, בין היתר, על החוויות שלה בגדילה עם שתי אמהות.
- אני בדרך כלל מאוד מתגרה לשמוע אנשים מדברים על מיעוטים בצורה כל כך מגנה, הדרה וחסרת כבוד.
אנחנו פוגשים את סופי לשיחה בדירה ובסטודיו של אמה אלן פרויסה (56) באוסלו. לסופי יש מילים בכוחה, ואילו אלן פנתה לאמנות, אולי קצת כמו טיפול, היא מבינה. מאז שהייתה לה תערוכת יחיד ראשונה מיד לאחר בית הספר לאמנות, היא עוסקת בנושאי מגדר, זהות, מערכות יחסים.
משפחת קשת בענן
כינוי כולל למספר רב של קבוצות משפחתיות שונות עם הורים לסביות, הומואים, ביסקסואלים, טרנסים או אינטרסקסים.
- היה חוט משותף לאורך האמנות שלי. תערוכת היחיד הראשונה שלי נקראה "Den smale vei" והפכה חשובה לי.
קרא גם:ג'יין טיילה בהרים כשלפתע זה פשוט נעצר
מחגורת התנ"ך
הסיפור של אלן התחיל לפני כמה עשורים בהומבורגסונד, מקום קטן ממש מחוץ לגרימסטאד. בגיל 19 בלבד היא נישאה לאביה ואחיה של סופי.
- היינו שני צעירים שהתחתנו, והיינו מאוד מאושרים זה עם זה. חיינו בסביבה מאוד שמרנית, נוצרית למהדרין. קצת נוצרי חדש, הללויה נוצרי.
היא אפילו לא שמעה על המונח לסבית. היא לא הכירה הומואים, לא היו לה מודלים לחיקוי. אבל בסופו של דבר היא הבינה שמשהו לא בסדר.
- היה קרוב משפחה רחוק בחוץ שדיברו עליו, וזה היה כל כך מלוכלך ומביש. אתה לא רוצה להיות. את תהיי ילדה מתוקה, יפה ומושכת, אומרת אלן.
- הרעיון הזה חי וקיים, מצלצלת סופי.
כשאלן מנסה להסביר איך זה היה באותו זמן, היא שוקלת את דבריה בזהב.
- זה היה מביש, כל כך טאבו וכל כך חוטא מאוד, לא. כשסיפרתי לבוס בסביבה שבה הייתי, ופלטתי שאני אוהב בנות, זה היה פשוט:
עבודת השטן
"זה נורא לחלוטין." אחר כך הייתה נטילת ידיים, שהתפללו עליה. זה לא היה טיפול המרה כמו שהוא היום, אלא זה היה כל הסביבה, כל החברה. דוקטרינות שעמדתי לומר. התכוונתי לצאת נגד זה בשם ישוע. אם המחשבה החוטאת נכנסה למוח שלי, זה היה השטן.
היום היא חושבת שזה אולי נשמע טיפשי.
- אבל זכור שהייתי צעיר. היו חוקים לגבי מה אתה יכול ומה אסור לעשות. איזו מוזיקה יכולת לשמוע. ספרים, קולנוע, העיתונים הנכונים. כשמגדלים אותך להיות צייתנית, אתה כן.
ואז הגיע הספק. זה לא יכול להיות נכון. היא התבגרה, הבינה יותר, שאלה שאלות ובהדרגה החלה לחשוב שאולי אפשר להתרחק מצורת החשיבה והחיים הזו. כשהיא יצאה מהארון, זה יצר תגובות אלימות.
- זה סיפור ארוך. זה נגמר בכך שהתגרשתי וסיפרתי לסובבים אותי איך זה. זו הייתה תקופה די כבדה. נאלצתי לחשוב על הילדים, וטובת הילדים לא תאמה להיות קוויריים, אמרו לי. אני חושב על זה הרבה בתור מבוגר, אומרת אלן היום.
הם גרו בגרימסטאד במשך שנה, אבל אז עברו לאוסלו, שם אלן התחילה את המכללה לאמנות.
קרא גם: (+)בעלי היה כומר ואני בטחתי בו בצורה עיוורת. אבל ערב אחד מצאתי פתק בתיבת הדואר
בעצם די מגניב
מלכתחילה, אלן הייתה נחושה לא להעביר את הבושה לילדים, וגם לא לבייש את עצמה.
הייתי חייבת לקום. "עכשיו זה ככה: אמא היא לסבית, וזה בעצם קצת מגניב, קצת שונה. וככה זה".
סופי זוכרת היטב מתי לאמא שלה היה חבר. היא הייתה כבת שמונה וכבר הכירו את אן גרטה פריוס ואת המוזיקה שלה ואת העובדה שהיא גרה עם גברת.
– אני זוכר שאמא שלי הייתה קצת עצבנית ונרגשת – אבל גם שמחה. היא אמרה שהיא חייבת לספר לי משהו. אמרתי: "שאת כמו אן גרטה פריוס".
הם יכולים לחייך קצת על זה היום.
- זה בגלל שילדים מבינים הרבה יותר ממה שמבוגרים חושבים. אתה קצת שוכח את זה. לכן, זה חינוכי לנרמל משהו, מדגישה סופי.
- זה הסיפור האהוב עליי
במשך 16 שנים, אלן הייתה עם נינה.
- היא עדיין אמא בונוס. התגרשת אחרי שעברתי מהבית. אבל מאז שהייתי בת תשע, אלו היו אמא ונינה. לאחי ואני יש מזל גדול שיש לנו שלושה הורים.
אלן החליטה לחיות בגלוי עם האוריינטציה שלה. כשסופי התחילה ללמוד בנסודן, היא קמה באסיפת ההורים הראשונה וסיפרה כיצד התנהלו היחסים המשפחתיים בביתם.
- אנחנו שתי גברות, ואנחנו נשואים. וכך זה. אז אם הילדים שלכם שואלים, זה המצב, אמרה אלן להורים האחרים בכיתה.
- זה הסיפור האהוב עליי, מחייכת סופי. היא לא זוכרת הערות או אי נעימות בנסודן.
- אני חושב שזה קשור מאוד לעובדה שאנחנו - או אתה ונינה - הלכנו והודענו להורים. למרות שאתה ממש לא צריך את זה. הרי אף אחד לא קם באסיפת הורים ואומר: "היי! בבית אנחנו גבר ואישה".
אחרי שאמרתי את זה:
- עבודת יחס לא באה מעצמה. תקראו לזה אקטיביזם יומיומי. ליתר דיוק, חוויתי את ההיפך, שהחברים שלי חשבו שזה מגניב. היינו - ועודנו - בית פתוח. תמיד היו הרבה נעליים במסדרון שלנו. אנשים נהנו להישאר איתנו. אמא היא זו שלוקחת את הזמן לשוחח עם החברים שלי והיא אמא מאוד אהובה. היא הייתה אם פונדקאית עבור כמה מחבריי. זו סוג האמא שהיא, פתוחה ונדיבה.
קרא גם:אמא, את הולכת למות, שאלו הילדים. היא לא יכלה להגיד לא
הדעה הקדומה ממשיכה לחיות
באותה מידה, סופי חוותה מדי פעם צורך להגן על קשרים משפחתיים.
- מה שדי משמעותי הוא שמעולם לא חוויתי הערות שליליות פנים אל פנים, בחיי עם האנשים שאני מכיר סביבי. קיבלתי את זה רק מאנשים אלמונים בקטע התגובות או מפוליטיקאים. אני זוכר היטב כשהייתי ילד ושמעתי פוליטיקאים מדברים על הילדים המסכנים האלה בטלוויזיה והתעצבנתי.
אמרתי לאמא ולנינה שהן מדברות עלינו. התגרתי ממה ששמעתי. לא זיהיתי את עצמי במה שאמרו. זה הניע את זה
מעורבות בי.
שניהם משתמשים בסיפוריהם במקצועם. אלן צוללת לתוך אמנות. בסתיו הקרוב היא תציג בגרימסטאד עם התערוכה שהיא כינתה "בית". שם היא חוזרת לנוף שבו גדלה ובסופו של דבר יצאה כהומו.
סופי מטיילת בארץ ובחוף עם סטנד אפ והרצאות.
- אני רואה בזה הזדמנות לדבר על הנושאים שאני מתלהב מהם. אני שמה לב להבדל כשאני עומדת בגרינלנד או בחגורת התנ"ך, היא אומרת.
היא חוותה שריקות בוז ושריקות בוז מהקהל כשסיפרה שגדלה עם שתי אמהות.
- דעות קדומות חי וקיים בכל כך הרבה מקומות בארצנו.
- זו גם הסיבה שאנחנו רוצים לדבר על הדברים האלה, מסבירה אלן.
- אנחנו יודעים שיש כל כך הרבה שנאבקים. יש עוד הרבה מה לעשות. לכל נוער ולכל צעיר קשה לזהות הבדל. כשאתה בן 15, אתה אפילו תלבש את אותם מכנסיים כמו האחרים. אבל אז אתה בעצם הולך ומבין שיש לך אוריינטציה אחרת. אתה הופך ללוויין בודד, ואני חושב שאנחנו שוכחים את זה במהרה. פלה הקטנה וגרטה הקטנה, שיושבות בימי שלישי נפרדים, הן מיעוט קטן ולא משנה היכן הם נמצאים.
קרא גם: (+) אשמח לספר את האמת לשאר בני המשפחה. אבל אני לא יכול
מקבל קילל
סופי מקוללת כשאומרים שאתה ניזוק מלגדול עם הורים קווירים.
- סליחה! דבר בשם עצמך נשמה. זה נורא הרבה להגיד. שאתה ניזוק בגלל שגדלת בבית שבו ההורים שלך במקרה קווירים.
אנשים יכולים לגרום לעצמם לומר כל כך הרבה.
– זו בורות ובורות, אומרת סופי.
- דעות קדומות הן בורות, אחרי הכל. אתה מפחד מהלא נודע. יש לי מוטו בחיים. אני יכול לסלוח על בורותם או חוסר הביטחון של אנשים, אבל אני לא יכול לסלוח לפוליטיקאים שמדברים.
היא חושבת שזה נחמד שאנחנו מדברים על פוביות.
- יש לי פוביה מעכבישים, אני ממש מפחדת מעכבישים. ואז אני ממש מפחד, בערך. הומופוביה - האם זו פוביה? ובכן, דבר אחד שפועל נגד פוביות הוא טיפול בחשיפה.
יש עדיין הרבה לכלוך ישן. לאחרונה, אם ובתה עמדו בחזית הקמפיין של אמנסטי אינטרנשיונל למען משפחות הקשת בענן. ההערות לא כשלו. זה דבר אחד להיות הומו, דבר אחר לחיות את זה, יש אומרים.
- היה מישהו שכתב: "צריכים להיות גבר ואישה, אלוהים ברא גבר ואישה, זה בדיוק ככה". זה הטיעון שלך, בערך. וזה פשוט ככה, מגרהנה סופי.
במקביל, הם מקבלים גם סוגים אחרים של הודעות.
- הדבר הכי טוב שאני רואה הם ההודעות שאני מקבל כשאנשים שינו את דעתם. אנשים שאומרים שפעם חשבו שהומוסקסואליות היא חטא, ואחר כך כותבים דברים כמו "ואז הבנתי שמה שהוא חטא זה לחשוב על זה".
סופי מחייכת.
- אין דבר טוב מזה. יש תקווה.
