- לאמא ולאבא היו שלושה ילדים והם היו יחד שבע שנים. מכיוון שלא היו הרבה אחרים עם עור כהה סביבנו, שמו לב אלינו, אומרת קמארה לונדסטד ג'וף (32).
היא אישה צעירה ויפה עם שיער כהה מתולתל ועור זהוב ויפהפה. באביב הזה, היא עדכנית עם המחזה אני מדבר עליו כל הזמן, שהועלה על ידי Riksteatret ו
מבוסס על הספר הקטן והקטן שכתבה על חוויותיה שלה כאדם כהה עור בנורבגיה.
חצי כדור הארץ מפריד בין החינוך של הוריה. האם גדלה במוסגן שבנורדלנד, ואילו האב נולד בגמביה שבמערב אפריקה. הוא נסע לאירופה בגיל 18 והגיע לשבדיה בתחילת שנות ה-80. השניים נפגשו במועדון לילה באוסלו, והוא נסע איתה צפונה לבודו.
סבא וסבתא בהלם
היום, קמארה יודעת שזה היה הלם עבור הסבים והסבתות הנפלאים לחוות כיצד התקבלו בתם ובעלה האפריקאי. רבים הביעו ישירות שהם חושבים שהזוג השונה "מגעיל ולא טבעי".
הסבתא והסבא לא ידעו איך לדבר על גזענות, והיום הם פתוחים בעובדה שהם המציאו את זה למשפחתם הרב-תרבותית.
– הם נאלצו פתאום לקום ולהגן על אמי. עם זאת, היה לי מזל מדהים עם סבא וסבתא שלי. הם תומכים בי בכל דבר. כשכתבתי את הספר על גזענות, הם רצו שאשתף בטעויות שהם עשו. סבתא בת 76 והייתה איתי כשהעמדתי הרצאות על הספר, מחייכת קמארה.
היא מספרת שאמה היא שמאן והייתה הרבה באפריקה. היא הלכה בדרכה שלה, ועם אמא כזו זה היה חינוך מרגש.
קרא גם:משהו לא בסדר, אבל אן-אירן חסרת אונים בזמן שאמה הופכת לצל של עצמה
אחרת
Camara Lundestad Joof
• אמן במה נורבגי, מחזאי וסופר
• משנת 2008, יחד עם ליב הגה סקגסטאד, הובילה ופיתחה את תיאטרון הילדים והנוער Den Mangfaldige Scenen באוסלו
• שם היא גם מנהלת פרויקטים,
אמן מופע ופדגוג
• ב-2018 היא פרסמה את הספר אני מדבר עליו כל הזמן ב-Samlaget
• הספר עוסק בגזענות נורווגית, מומחז ומבוצע על ידי Riksteatret על במות ברחבי הארץ
לקמארה נאמר כי הודע לה בשלב מוקדם שהיא לא כמו כולם. מישהו אמר לה לחזור למקום ממנו היא באה. "לאן עלי ללכת - לבודו?", יכלה הילדה המוזרה לענות אז.
היא הייתה בת ארבע כשהמשפחה עברה מצפון נורבגיה לסנדפיורד.
- מכאן ואילך חוויתי באופן קבוע הרגשה שונה ובחוץ בגלל דברים שנאמרו. הבנתי שאני לא נורבגי לבן.
כבר בגיל שש היא ישבה באמבטיה וניסתה לשפשף את השיזוף. היא רצתה להיות כמו אמה הנורווגית.
- גם גזרתי את השיער שלי כדי שלא יהיה כל כך מתולתל. דאגתי מאוד להיות הילדה הטובה, שהתאימה.
קרא גם:כריסטין (31) בילתה 14 שנים במוסדות פסיכיאטריים - בגלל אי הבנות
גזענות ב-17 במאי
כמה פרקים הקשורים להיות שונה נתקעו. כמו 17 במאי כשהיתה בת חמש או שש. לבסוף, התאים הנורדלנדסבונאד, שהועבר מילד לילד במשפחה.
- הייתי כל כך גאה והרגשתי כל כך יפה, היא נזכרת.
שתי נשים מבוגרות הגיעו צועדות בכיכר בזמן שהילדה הקטנה והמאושרת הניפה את הדגל הנורבגי. סבתא הייתה לרגע בכספומט כדי למשוך כסף. פתאום קרה משהו ששינה הכל. גברת אחת דפקה עליה עם המטריה ואמרה שהיא צריכה להתבייש בללבוש בונד - היא לא נורבגית!
- היו הרבה מבוגרים סביבנו. איש לא התערב ולא אמר דבר, ושתי הגברות המשיכו הלאה. עבורי הפרק היה כל כך כואב וקשה שבשנים שלאחר מכן השלמתי את החזרה של סבתי והרבצתי לגברת שתגן עלי. סיפרתי את זה כל כך הרבה פעמים שסוף סוף האמנתי לזה בעצמי, אומר בן ה-32 בשקט.
היה צריך לייפות את הסיפור
בכל פעם ששיתפה את הסיפור הזה, היא הוסיפה הרבה דברים שלא היו נכונים.
- כמו שסבתא לוקחת אותי ליריד ונותנת לי צמר גפן מתוק אחר כך. הייתי צריך סוף טוב, ובגלל זה זה קרה. שנים רבות לאחר מכן, נאלצתי לקבל את הגרסה האמיתית. לא סיפרתי לסבתא מה קרה עד למחרת. במשך שארית היום הלאומי ההוא, הייתי נסער ועצוב.
קמארה גדלה היטב. מכיוון שהיא עיבדה את האירועים הכואבים והגזעניים, הן באמצעות טיפול והן בפעילות אמנותית, מרגישה קל יותר לתאר במילים את מה שהיה כבד וכואב. היא אומרת שקל מדי להיקלע לאירועים הסנסציוניים, לטראומות, ומציינת את זה
גזענות היא הרבה יותר מזה.
- כמבוגר, אני חושב שהגברת שהיכה לא כל כך חשובה. זה קרה מול רבים אחרים, ושאף אחד לא אמר כלום, זה הכי גרוע. השתיקה של כל הסובבים אותי הפכה לאכזבה שלי, היא מסבירה, ומזכירה לנו שכולנו יכולים להיות היא שעומדת במקום ומסתכלת. זה שעוצם עיניים ולא רוצה לראות.
קרא גם: בגיל 14 שקלה קמילה לקחת את חייה. ואז היא עשתה בחירה ששינתה הכל
נקרא Brunsvarten
עד שקמארה התבגרה, היא חשבה מדוע היא נושאת איתה את הבושה בלהיות כהה עור. למרבה המזל, היו לה חברים שאהבו אותה, ואיתם היא הרגישה בטוחה ומאושרת. ובכל זאת, זה היה כאילו היא לא יכולה להיות מרוצה ממי שהיא.
בחוג החברים שלה, היא כונתה "Brunsvarten". קמארה מאמינה שזה נעשה מאהבה, והיא מצאה את עצמה בזה, גם אם היא לא אהבה את זה. היא לא העזה לומר שהיא שונאת את הכינוי הזה.
- במקום זאת, אני הייתי זה שסיפר בעצמי בדיחות גזעניות, ואני זה שצחק מהן הכי חזק. זה היה צחוק מאני, ועדיין כואב לחשוב על זה.
הומור ואאוטסיידרים הם נושא שהיא התעניינה בו. אנשים שמנים שמתבדחים על ההשמנה של עצמם, אנשים כהי עור שמספרים בדיחות גזעניות, הומוסקסואלים שלגלגים על מוזרות. היא יצרה על כך הופעה דרך תיק בית הספר התרבותי. זה נקרא הכלבה של פבלוב והוצג ל-26,000 תלמידים. לאחר ההופעות, הוא וקמארה קיימו שיחות עם הצעירים, שם דיברו בפתיחות על הנושא.
- חשוב שיגידו שגם אני נשאתי איתי יכולת. החברים שלי, שקראו לי השחור החום, מתכווצים היום כשהם חושבים על מה שהם עשו. זה לא היה שחוויתי גזענות בכלל
הזמן. אבל כשחווית השפלה והטרדה, אתה מסתובב מפחד להפעיל יותר מזה, וזה הופך לנטל. הרגשתי בושה להיות מי שאני.
קרא גם:דולגה מחממת הלב לקחה שבעה קטנטנים
דפקו למעלה
בהיותה בת 14 היא הוכה על ידי ניאו-נאצים. הם רצו לקשור חבל סביב רגליה ולגרור אותה אחרי מכונית. אלמלא התערבותה של אשת שכן עירנית וחסרת פחד, הדברים היו יכולים להשתבש בצורה נוראית.
למה דברים כאלה קורים?
- לא הפרקים הבודדים הגרועים ביותר השפיעו על חיי הכי הרבה. כשאנשים גזענים בעליל, קל לשים על זה את האצבע, אין בזה ספק. זה היה אירוע קיצוני. אבל במובנים רבים זה גרוע יותר עם הדברים שקורים שוב ושוב, כמעט בלתי נראים.
דוגמאות יכולות להיות אם מישהו עם עור כהה משתתף בצפייה בבית או מגיש מועמדות לעבודה אחרי עבודה אפילו בלי לקבל הערכה.
- אז קל להיות לא בטוח. האם זה קורה בגלל שיש לי צבע עור שונה? זה כמעט כאילו זו הקלה אם מישהו אומר משהו גזעני, כי אז אתה לא צריך להאשים את עצמך שאתה פרנואיד, אומר קמארה.
השפה עזרה
המחזאית הצעירה יודעת שלהרבה אנשים עם עור כהה זה קשה יותר ממה שהיה לה. היא מדברת בניב Sandefjord נשמע והופכת לנורווגית ברגע שהיא מתחילה לדבר.
- כשאני פותחת את הפה אני חווה שייכות בצורה אחרת לגמרי, היא מסבירה.
בשנה האחרונה שלה בבית הספר התיכון, קמארה הבינה שהיא "קווירית" ויצאה החוצה.
- כבר בבית הספר היסודי התאהבתי גם בבנים וגם בבנות, וחשבתי שכולם מרגישים ככה. ואז הייתה עוד בחורה שהגיעה עם הגישה שלה. היא הוטרדה קשות, וזה אומר שגם אני בחרתי להתייצב, כדי להקל עליה.
השניים הפכו לחברים הכי טובים.
אבא הסתובב
- לבלוט בקבוצת החברים לא היה בעייתי עבורי. התברר שהוא נדיב ונחמד. החברים שלי הצטרפו אלי לגאווה. אחרי זה, השתפרתי לעמוד במי שאני, וזו הרגשה טובה.
עם זאת, התברר שקשה יותר להקים משפחה מוסלמית כדו מינית. האב התקשה, ובמשך כמה שנים היה ביניהם מגע מועט. אבל גם זה השתנה.
- עכשיו אבא שלי אוסף כסף לפסטיבל הגאווה בגמביה ומגיע לגאווה
באוסלו מדי שנה. ואז הוא מפנק אותי בארוחת ערב ו
החברים שלי. זה נוגע ללב, אומר קמארה.
כיום היא מועסקת כמחזנית בית בתיאטרון הלאומי. היא מאוד גאה שהספר שכתבה הפך להצגה תיאטרון.
- כאמן, בחרתי להיכנס לנושא כואב וכואב. לא הייתי מצליחה בלי האהבה הבלתי מותנית שאני מקבל מהמשפחה שלי. אני משתמש בסיפור שלי, ובכך גם בסיפורים שלהם. לכן אני תמיד בודקת איתם שוב אם זה בסדר שאעביר את זה הלאה.
קרא גם: ויטה וונדה על ניתוחי האף: - ללא ספק הבריונים היו הסיבה
מצא ביטחון
היא לא רוצה לעשות רומנטיזציה לחינוך שלה בכך שהיא שמחה על המצוקה שהיא התמודדה איתה. אבל היא רואה שזה נותן אמינות שהיא חוותה את הבעיות עם הגוף שלה בעצמה. היופי, היא אומרת, הוא שהיא למדה לאהוב את עצמה, בדיוק כפי שהיא.
- את הביטחון העצמי שלי מצאתי דרך ספרים ואמנות. אחרים מצאו את השפה לפני ועמדו בחיים כמו שלי עם גב ישר. צבע וכיוון העור הם לא משהו שאתה מחליט. אני בוחר לחשוב שגם לקיצונים צעירים יש היסטוריה של אאוטסיידרים. אני מאמין שהם לא נראו.
כשזה מגיע לגזענות יומיומית, היא לפעמים חווה אותה.
- במיוחד כפרשן סוף שבוע ב-Dagbladet, בשדות התגובות. זה עדיין כואב, העור שלי לא התעבה. ההבדל הוא שאני כבר לא מרגישה בושה ואני לא מבזבזת זמן בניסיון לשנות את עצמי. עכשיו אני מטיל את האחריות על המסיתים. אני עצמי הולך עם גב ישר. מצד שני, אני מתמלא צער על אלה שאומרים דברים פוגעים וגזענים, אומר קמארה.
