- מדובר על ראיית הזדמנויות ולא מגבלות. הייתי תלויה לחלוטין בכך שיהיו לי אנשים בחיי שאתגרו אותי והיו לי אמונה שאני יכולה, למרות שחסרה לי חצי יד וחצי רגל.
אאידה הוסיץ' דאלן (32) ממש נוצצת בעיניה כשאנחנו פוגשים אותה בבית בדירתה באוסלו. הדרום העליזה מחויבת בחירוף נפש כשהיא מדברת על חשיבותם של בעלי מוגבלות לנצל את הפוטנציאל שלהם.
היא יודעת על מה היא מדברת. כיום, אאידה מדורגת כטניסאית השולחן הטובה בעולם, לא רק בדירוג אחד, אלא בשלושה דירוגים שונים בעולם.
עם זה, אחד החלומות הגדולים שלה התגשם. וזאת בזכות העובדה שהיא תמיד מאותגרת על ידי הסביבה שלה – ועל עצמה.
טניס השולחן הטוב בעולם
- יש לי עקשנות אינהרנטית שהייתה חשובה לאורך הדרך. מצפים מעט מדי מרבים עם מוגבלות. הם לא מאותגרים. אם נתקלתי במכשול, לא ויתרתי.
אאידה הוסיץ' דאלן (32)
נולד: 5 באוקטובר 1990
גיל: 32 שנים
עיסוק: טניס שולחן וסטודנט במשרה מלאה
סרט: הדרך שלי לאולימפיה
לומד: מדעי הספורט
הורים: אן טוב פנפוס ולארס דאלן
- כמו כשהייתי קטנה וסירבתי לוותר עד שלמדתי לקשור את הנעליים שלי. האלטרנטיבה תהיה לנעול נעליים עם סקוטש למשך שארית חייך. או כשהמורה לאמנות יצרה קשר עם אמא כשהסריגה הייתה בסילבוס. "אאידה לא צריכה לנסות לתפור במקום?" הגבתי בסריגת מחממי לב למורה שלי!
אאידה פורצת בצחוק מנצח ומנעליה הכהים רוקדים בעליצות על כתפיה. אותם לוקים היא אספה בהפגנתיות בקוקו מול יריב. לגמרי בלי עזרה.
היא ציינה כי היריבה, שסבלה מאותו סוג של מוגבלות כמוה, נעזרה בתיקון שיערה לפני המשחק.
אם יש דבר אחד שאאידה הוכיחה מאז שעשתה את הופעת הבכורה שלה בנבחרת כילדה בת 17, זה שהיא יכולה. יש לה ארבע מדליות ארד, אחת כסף ושתי מדליות זהב מה-EC. אחד ארד ושני כסף ב-WC ואחד ארד באולימפיאדת הנכים.
היא מצטיינת גם במעמד הכשירים - הן בצד הנשים והן בצד הגברים. מוקדם יותר השנה היא זכתה בזהב באלית הנשים בבית ובארד חזק בכיתה הגברים.
- למה שאנשים יחשבו שאתה לא יכול לעשות משהו? נסה, ואם זה לא עובד, שאל את עצמך: האם זה חשוב לי? האם השליטה בזה לא מחמירה את איכות החיים שלי? זה כמו לעמוד על הידיים. כן, זה מגניב, אבל זה לא חשוב. אני משתמש בדרך החשיבה הזו על רוב הדברים.
קרא גם:Åsne (28) לעולם לא נמלט מהמבטים: - יש לי כמה חוויות מוזרות
נולד בבוסניה ב-1990
כיום, אאידה יכולה לזכור גידול בטוח עם הורים שתמיד היו שם - ואתגרו אותה כשהיה צורך בכך. בזמן שהיא טיילה ברחבי העולם, ההורים עמדו ביציע ועודדו את בתם.
כשהמגיפה הכתה בעולם, אבא לארס נאלץ להישאר בבית בפעם הראשונה במהלך טורניר. למורת רוחו הרבה.
עם זאת, זה לא היה לגמרי בקלפים עבור אאידה להפוך לאתלטית צמרת. כשהורים מריעים במסדרונות, כי כשנולדה בסרייבו בירת בוסניה ב-1990 עם חצי יד שמאל וחצי רגל שמאל, אומרים שההורים נטשו אותה בחדר הלידה.
רק פעם אחת האם אמורה להשמיע קול. כשבועיים לאחר מכן. מאז שקט. במשך שנתיים התגוררה בבתי חולים שונים בארץ הולדתה, וכאשר פרצה המלחמה ב-1992 היא הועברה למרכז לילדים נפגעי מלחמה במדינה השכנה מונטנגרו.
היום היא שכחה את רוב הדברים משנות חייה הראשונות. אבל יש תחושה אחת שנשארה.
מדי חודש נכנסו למרכז ילדים חדשים. ובכל חודש הם נלקחו לבתים חדשים. מלבד עאידה, שהייתה תושבת הקבע היחידה.
- אחר כך הסתובבתי במסדרון הכחול לבד, לפני שנכנסו ילדים חדשים. נכנסתי לחדרים שבהם הם גרו, בתקווה שהם השאירו משהו מאחור. הזיכרון הזה נותן לי תחושה שאני לא אוהב להרגיש. למרות שהיו לי אנשים שדאגו לי במכון, לא הייתה לי משפחה. את התחושה של להיות לגמרי לבד בגיל הזה, אני לא חושבת שטוב לאף אחד לחוות, אומרת אאידה בשלווה.
"תחושת מונטנגרו"
קרה שהעבר הדביק אותה. כמו במהלך אימון בסלובקיה לפני זמן מה. אאידה חלתה ונשארה לבדה במלון. כשהיא שוטטה לבדה במסדרון המלון, היא נדהמה ממה שהיא מכנה "תחושת מונטנגרו".
- ואז באה התחושה שעכשיו אני לגמרי לבד. עכשיו אין לי. ואז שלחתי הודעה למנהל הנבחרת: "עכשיו אני צריך ללכת הביתה".
אאידה מעולם לא חשה רצון לחפור בהיסטוריה שלה כדי למצוא את מקורותיה. היא מרוכזת בכאן ועכשיו - ובמשפחה שיש לה היום. היא מספרת על הכרת התודה שלה על הקלפים שחולקו לה בחיים.
- הייתה סיבה שההורים שלי לא רצו אותי. אני לא אחפש את זה. התחלתי את חיי בנורבגיה עם הורים שמאוד אוהבים אותי ואני אותם. אני מאוד אסיר תודה על העתיד שניתן לי.
קרא גם:קארי-אן רק בת 16 כשהיא נאלצת ללדת תינוק. התינוק מאומץ. 30 שנה מאוחר יותר, הבלתי ייאמן קורה
עובד התמיכה לארס דאלן
רוב הזיכרונות שאאידה השאירה משש שנות חייה הראשונות הם אלו שסיפרו לה הוריה. כמו המפגש עם מה שיהפוך לימים לאביה, עובד הסיוע לארס דאלן מקריסטיאנסנד.
- שכחתי בלא מודע את הזיכרונות מאותה תקופה. אבל אבא סיפר לנו על הקשר הייחודי שחלקנו, למרות שלא דיברנו באותה שפה. הוא אמר שירדתי בריצה למשרד שלו, התיישבתי על ברכיו ולחצתי בשקיקה על המחשב. בכל פעם שהוא הגיע למכון, כל שאר הילדים צעקו עליי. הם ידעו שהוא שלי במובן מסוים. אז עמדתי שם על המדרגות וחיכיתי.
אאידה לא יכולה שלא לחייך כשהיא מספרת את הסיפור. לארס דאלן היה במונטנגרו כדי לעבוד על פרויקטים הומניטריים. נורבגיה הייתה אחת המדינות שתרמו תמיכה כספית למכון שבו התגוררה אאידה, ולארס היה משרד משלו בבניין.
הם הכירו זה את זה שנה כשהותר לה לחזור הביתה לנורבגיה עם אביה לארס, אמה אן טוב ואחותה הגדולה מריה.
ואז התחילו חיי החדשים. למדתי נורווגית מהר מאוד וסירבתי לדבר מונטנגרית. רציתי להתחיל מחדש והייתי נחוש להפוך לנורבגי.
אאידה חשה אהבה והכרת תודה עצומה כלפי אביה. שהוא ראה אותה אז ונתן לה עתיד שאחרת לא היה אפשרי.
- לאבא יש הרבה אהבה לאנשים. הוא רואה את מי שלא רואים. היה לי מזל ואני שמח שיש לי יותר מהתכונות שלו בחיי. אני גם רוצה להיות אדם שרואה אחרים. באופן לא מודע, אולי זה היה לי בראש כשבחרתי ללמוד פסיכולוגיית ספורט.
קרא גם: (+)כולם חושבים שבעלי הוא האבא של הילדים שלי. הם לעולם לא יידעו את האמת
ספורטאי וסטודנט מוביל
בשנים האחרונות אאידה סטודנטית במשרה מלאה במקביל לחיים שהיא חיה כספורטאית צמרת. מרוץ שהיה מאוד תובעני, אבל יחד עם זאת הוא הכריע למוטיבציה נוספת שלה.
- להיות ספורטאי 100 אחוז מוביל בשילוב עם 100 אחוז סטודנט לא משאיר מקום לחיים בצד. אז האהבה צריכה לחכות. ימים ספורים לפני היציאה ל-WC בגרנדה בנובמבר, עברתי את הבחינה שלי. באביב יש לי תואר ראשון. זה יהיה פנטסטי לחלוטין!
אאידה נדלקת וממשיכה:
- הייתה לי קריירה נהדרת להפליא. אני לא אומר שזה נגמר עכשיו, אבל היום הזה יבוא. ואז אני אהיה מוכן. כיום, טניס שולחן אינו כל כך צורך הכל כפי שהיה. אני יודע שאני הרבה יותר מספורט. זה היה מימוש חשוב ועזר לשמור על המוטיבציה שלי.
