"אל תיגע." "בלי לנשוך." "לְהִזָהֵר." "זמן לנוח." "הגיע הזמן לצאת." "הגיע הזמן להיכנס." "צחצחי שיניים." "למעלה בקופסת הפשפשים." "קום ועמוד." "רדו מהשולחן." "המשך עם התיק." "לך לבית הספר." "תעשה שיעורי בית." "תנקה את החדר." "אל תקניט את אחותך."
"תאכל את הירקות שלך." "אל תשתמש בכל המים החמים." "תכבה את המשחק." "הוצא את האשפה." "תשמור על אחיך." "שים לב לשפה שלך." "תחזור הביתה בשבע." "תחזור הביתה בעשר." "תחזור הביתה לפני חצות." "תתקשר אם אתה ישן יותר מדי." "תמצא עבודה בקיץ." "תמצא עבודה ראויה."
וזה אפילו לא החצי, נכון? יום יום אנחנו אומרים לילדים שלנו מה לעשות ומה לא לעשות. שהם חייבים לעשות דבר אחד או להפסיק לעשות דבר אחר.
להיות הורה זה באמת על גבולות, גבולות ועוד גבולות. ואני כאן כדי לומר שגבולות הם על רגשות.
אתה לא צריך לדאוג. כמובן שהורים צריכים להתמודד עם התנהגות. אל לנו להתעלם מההתנהגות.
רק שאני רוצה להראות לכם איך כישורי תחושה הם הכלים הטובים ביותר לניהול התנהגות. הממ…? יָמִינָה? פשוט תחזיק מעמד עוד קצת.
הציבו גבולות טובים בלי להאשים
סביר יותר שילדכם יקשיב לכם אם תשתמשו בקול ובהבעת פנים התואמים את המצב הרגשי של ילדכם.
בואו גם נהיה מציאותיים - אנחנו חייבים להתעסק ולצעוק קצת כשאנחנו מציבים גבולות.
זה נורמלי ורוב הילדים יכולים לסבול את זה. אבל חלק מהילדים רגישים יותר, אחרים בעלי עור עבה יותר. כך או כך: כולנו ניפול לדפוסים הישנים שלנו, נצעק... או נגיד "בבקשה", בהתאם לסגנון שלנו.
קל יותר להסתגל כשאתה פועל באופן פעיל להצבת גבולות מבלי להאשים.
זכרו שלא הצבת הגבול עצמה, אלא ביקורת או שיפוט של הילד על משהו שהוא עשה או לא עשה, זה שהורס את האפקטיביות שלכם.
זכרו שכאשר אתם מציבים גבולות ומאשימים את הילד בו זמנית, הוא לא יקבל את הגדרת הגבול.
הוא שומע רק את הביקורת, האכזבה או הבוז שבקולנו.
קרא גם:אתה מפהק בלי תגובה? להלן הטריקים לגרום לילדך להקשיב
הכעס הוא חייל הבושה
הדבר החשוב ביותר שההורים שעבדתי איתם גילו, הקשור לניסיונותיהם הכושלים לעתים קרובות להציב גבולות, הוא דווקא שהם מרגישים, ואז מתקשרים או מביעים, שהם מאשימים את הילדים במקביל להצבת גבולות.
והילד שומע את זה בקול רם וברור, בין אם זה מועבר בצורה לא מילולית או נאמר ישירות.
ראיתי הורים מגלים פעם אחר פעם שהם חשבו שהילד שלהם מסרב לכבד את הגבול, אבל אז מסתבר שהילד הגיב לביקורת או ביטול כוח.
כולנו מגיבים כשאנשים אחרים שופטים אותנו. רבים מאיתנו מגיבים לזה בבושה. והכעס הוא חייל הבושה.
הכעס מסווה את הבושה, כי הבושה מרגישה כל כך מגעילה. כשהילד שלך נמצא במלכודת הכעס והבושה, אפילו קובע הגבולות הטוב והמיומן שבינינו לא יכול להגיע אליהם.
החלק החושב במוח שלהם כבוי. לכן, מומלץ לנסות להציב גבולות מבלי להאשים.
תעשה את ההיפך
אם אתה מתוסכל וכועס גם במצב תובעני של הצבת גבולות, זה מובן לחלוטין. קח הפסקה של שתי דקות, או חמש.
או אם זה לא ריאלי שתצליחו להתמודד עם המצב בצורה טובה, קבלו שבהזדמנות זו המאמצים שלכם יסתיימו באותו קרב ישן.
נסה לחוש חמלה כלפי עצמך. קשה להיכנס שוב ושוב לאותם קונפליקטים.
הצבת גבולות בלי להאשים לא אומר רק שעלינו למנוע ביקורת; עלינו להימנע מכל צורות של שיפוט הילד.
מה שמרגיש ראוי להאשים הוא ספציפי לילד שלך, למערכת היחסים שלך איתו ולשני סוגי האישיות והמגנטים שלך.
חלקנו, כאשר אנו נמצאים במלכודת רגשית, יכולים לפנות לביקורת ברורה וגלויה, וזו יכולה להרגיש בושה לילדכם. במיוחד אם הילד פיתח אבן שואבת לביקורת.
אבל זה לא אומר שנכון לעשות את ההיפך: להשתמש תמיד בפנים חמות או ידידותיות.
אם יש לנו סגנון כנועה זהיר מדי ותמיד רוצים הרמוניה, הילד עלול להתגרות מכך שאנחנו "נחמדים" ואומרים "בבקשה".
זה יכול להיתפס כמשמעות שעלינו לייפות אותו כשאנחנו רוצים שהם יעשו משהו או יפסיקו לעשות משהו. זה יכול גם להיתפס כאילו יש לנו אפס ציפיות שהם יוכלו לנהל משהו בעצמם.
הדרך הטובה ביותר למצוא את גוון הקול הנכון ואת הבעת הפנים הנכונה היא להתחיל לעשות את ההפך ממה שאתה עושה בדרך כלל במצבי הגדרת גבולות חוזרים ונשנים.
אם אתה בדרך כלל נתקל בחומרה, ביקורתית, קרה או כועסת, נסה הבעת פנים רכה יותר וטון עם קצת חום או אדיבות.
אם אתם בדרך כלל חייכניים, רכים ומתלטפים - הקטינו את ההבעה האכפתית, הגבירו את הלחץ בקול ונסו להיראות ניטרלי יותר.
תתכוננו, שוב, שהילדים שלכם יגיבו לשינויים שלכם. והמשיכו להתנסות עד שתמצאו את הפנים והקול של "גבולות ללא האשמה" שעובדים עבורכם ועבור ילדכם.
קרא גם (+):הרגשתי דחוי על ידי הבן שלי. ההסבר הגיע במכתב בכתב יד
היו גמישים עם הגבולות שלכם
להיות גמישים בכל הנוגע להצבת גבולות פירושו שאנחנו בעיקר עקביים, אבל שאנחנו יכולים גם לשחרר או להדק את הגבולות כשאנחנו רואים שהילד צריך את זה, או בגלל שאנחנו צריכים את זה בעצמנו.
למשל, יכול להיות שלילד יש זמן פנימי קבוע, אבל אתה עדיין נותן לו להישאר בחוץ יותר אם קורה משהו מיוחד. דוגמה נוספת היא שאמרת שילדך יכול לאכול כמה גלידה שהוא רוצה ב-17 במאי.
כשהילד בן השמונה מקיא על גלידה מספר תשע ורוצה גלידה מספר עשר, אולי בכל זאת תצטרך להגיד לא.
אולי ברגע חלש הסכמת לתת לילד שלך לקבל ערכת תופים, למרות שאתה נלחץ בקלות מרעשים חזקים.
אז מותר לשנות את דעתך מטעמי בריאותך, ולומר שיש למכור את ערכת התופים.
כפי שבוודאי חוויתם, לפעמים קורה שאנו מקבלים מידע חדש או חוויות חדשות שמחייבות להתאים גבול.
לא תמיד אנחנו מבינים את זה מיד. בנוסף, יש להתאים את הגבולות בכל מקרה ככל שהילד גדל ויש לו צרכים חדשים ומגיע לו יותר חופש.
לפעמים אנחנו נותנים יותר מדי או פחות מדי אחריות לילדים. אם הם אינם מסוגלים לעקוב אחר שגרה שהם עצמם אחראים להם, כמו שעות בתוך הבית, הנחת טלפונים ניידים בערב או צחצוח שיניים בעצמם, מדי פעם עלינו לקחת צעד אחורה, להדק ולעקוב אחריהם מקרוב. , לפני ששוב נותנים להם יותר אחריות.
וההפך: אם אנחנו חושדים שאנחנו שולטים יותר מדי בילד עם הגבולות שלנו, ומאמינים שהוא בעצם מסוגל לקבל יותר אחריות ממה שאנחנו נותנים להם, אז אולי כדאי לשחרר את הגבולות ולבדוק איך זה הולך.
זה פחות מפחיד עבורנו אם אנחנו מרגישים בטוחים שנוכל להדק שוב אם זה לא יעבוד.
קרא גם:מדריך גיל להצבת גבולות 0 עד 6 שנים: יש "מלכודת הורים" אחת במיוחד שכדאי להימנע ממנה
גמישות חשובה
באופן טבעי זה נחווי כמפחיד להרפות אם אנחנו חושבים שדברים עלולים ללכת רע עבור הילד אם הוא לא מסוגל לנהל את האחריות שאנו נותנים לו, וזה יכול להרגיש שאין דרך חזרה.
אבל אנחנו לא מציבים את הגבולות באבן, כדי שיעמדו שם, בלתי מעורערים ולתמיד. תמיד אפשר להתאים את הגבולות, להדק או לשחרר.
כאשר אתם מרגישים שיש לכם הזדמנות זו להחליט על הגבולות והכללים שלכם, קל יותר להתגמש ולהישאר קרוב לצרכי הילד לבטיחות ולחופש כאחד.
הגמישות הזו חשובה. אם נהיה עקביים מדי ונצמדים לגבול רק בגלל שהצבנו אותו, נהיה נוקשים ומתקשה לשתף פעולה עם הילדים.
אם לא נהיה עקביים, הילד יכול לצבור יותר מדי כוח בקשר איתנו ובמשפחה וזה יכול להפוך לבלתי צפוי וחסר ביטחון.
