אמא מספרת
כשהיום הראשון ללימודים לא הלך כל כך טוב
בזרועותיי החזקתי את הגוף המתייפח.
הרגשתי שזה צורב מאחורי העיניים שלי.
השעה הייתה 23:00, ערב לפני היום הגדול. ערב לפני היום הראשון ללימודים. הכנסתי כסף נקי לתיקים והרגשתי עקיצה בחזה, כאילו מישהו הוציא ממני את הנשימה, והלב שלי התחיל לפעום מהר מהרגיל. תמונות, הרבה מהן, מהבהבות על פני הרשתית בשבריר שנייה: ילדים, בית ספר, חדש, מפחיד, מה אם...
קרא גם: עזרו לילדכם לעבור התחלה חדשה
למרבה המזל, הפאניקה הקטנה לא נמשכה יותר מכמה שניות, הרגעתי את עצמי כשאמרתי בקול רם: "ברור שזה יהיה בסדר!"
קרא גם:חמישה טיפים טובים לשגרת בוקר טובה יותר
ארבעת השעונים המעוררים שהגדרתי לא היו הכרחיים, שתי בנות מוכנות לבית הספר מעדו על מפתן הדלת לפני שהראשונה ביניהן צלצלה.
היום היה היום, סוף סוף בנות בית ספר. איך שהם ציפו ליום הזה.
היינו עם כל המשפחה, וראינו את שתי הבנות, גאות מתמיד, נקראות ונלקחות לכיתה שלהן.
צחוק וחיוכים גדולים, חשמל דרך שני הגופים. זה כל מה שיכולתי לראות…
...ואז הגענו הביתה והעולם התמוטט...
בזרועותיי החזקתי את הגוף המתייפח. הרגשתי את זה צורב מאחורי העיניים שלי, עכשיו פורחת התחושה החולנית של חוסר האונים, התחושה החולנית של להיות אמא שלא יכולה להושיט יד בטוחה, אלא משאירה את הדבר היקר ביותר לעולם חדש לגמרי, בזמן שאני מחזיק אצבעות שזה ילך טוב.
בין דמעות רטובות שזולגות על לחייה ושיהוקים גדולים, היא התחילה לספר. הרגשתי את העצבות שלה בתוכי כאילו זה שלי, אבל גם הוקל לי.
תאר לעצמך שאתה בן 6, ועומד להתחיל בית ספר, אם אתה הילדה הזאת, או הילד הזה שמתקשה לדבר על הרגשות המפחידים שכולנו יכולים לקבל בבטן כששינויים כה גדולים בחיים עומדים להתרחש. לחלק כל כך קל לומר: "אני קצת מפחד!", בעוד שלאחרים כל כך קשה לבטא במילים. תאר לעצמך שאתה בן 6 ויוצר רעיון מפורט איך יהיה היום הראשון ללימודים, ואז זה יהיה, אם לא הרבה, אבל רק קצת שונה ממה שחשבת. תאר לעצמך שאתה בן 6 ומרגיש שאתה באמת רוצה לשתף כמה מילים, אבל אז המורה שואל מישהו אחר מלבדך, למרות שהיית סבלני וטוב להחזיק את היד שלך כל כך הרבה זמן שזה הרגיש קצת כואב. תארו לעצמכם שאתם נושאים כל כך הרבה רגשות לגבי איך צריך להיות יום בודד בחייכם, במשך 8 שבועות של חופשה, ואז פתאום היום כאן, ובאותה מידה נעלם.
אז לא פלא שעשרת אלפים רגשות צריכים לצאת בו זמנית. אני כל כך שמחה שאני זה שהיא יכולה להתפרע נגדה, אבל גם זה שהיא יכולה לתת לעצמה להתחבק עד שהדמעות זולגות והמילים סוף סוף יוצאות החוצה.
הלילה היא אולי תגיד שלעולם לא תרים את היד שוב, אבל מחר אני יודע שהיא תנסה שוב, כי היא לא אחת שמוותרת בקלות.
טקסט זה פורסם לראשונה בתאריךהבלוג Mirror Twins.
