בקיץ 2018, חייהן של קארן מארי ברג ושני ילדיה הקטנים התהפכו בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי.
המשפחה בת ארבע נפשות הייתה בחופשה בכפר ילדותו של בעלה הנס כריסטיאן אמונדסן, סקוגנווארה בפינמרק, כאשר לקה בהתקף לב בזמן ריצה.
האזעקה הופעלה במהירות ומבצע חיפוש יצא לדרך, אך לא ניתן היה להציל חיים, והנס כריסטיאן מעולם לא חזר הביתה.
- זה היה הלם עצום. אני מבינה שקשה לפגוש אנשים שנמצאים באבל עמוק, כי זה מכה באכזריות כל כך וללא רחמים, אומרת קארן מארי.
בני הזוג בדיוק הכינו את הבית באוסלו לשיפוץ מלא. הבית נהרס, והרצפות נקרעו.
– היינו ארבעה שיצאו לחופשה, ורק שלושה שחזרו הביתה. גם המפגש עם בית שלא נראה כמו הבית שלנו, והריח שונה לגמרי, היה די כבד.
תמיכה ענקית
התמיכה שחוותה המשפחה הייתה עצומה. ארוחת הערב הגיעה לדלת, יום אחרי יום. אנשים ניקו את הגינה וחתכו את הדשא. חברים פעלו ועזרו בשיפוץ, כדי שלפחות הילדים יגמרו את החדרים שלהם.
- הייתי לגמרי "בחוץ לנהוג" בהתחלה. פשוט הייתי משותקת, אבל הטיפול שקיבלנו מהאנשים סביבי היה פנטסטי לחלוטין, אומרת קארן מארי.
החיים היו כבדים ביותר, והיא לא יכלה להירגע. הילדים אגנס ויורגן היו רק בני שש וחמש, והיא נאלצה לנסות להיות חזקה עבורם.
- זה היה מאוד מעייף שצריך להתחדד. לא יכולתי להפסיק לבכות, זה כל הזמן רץ לי מהעיניים, היא אומרת.
קרא גם:הכל הלך חלק עבור האקון. ואז הוא קיבל את ההודעה הכי גרועה שאפשר להעלות על הדעת מהרופא
אין מסקנה
קארן מארי היא אחת מכמה אנשים ידועים שתורמים את סיפוריהם האישיים בספר "כשמישהו מת - מדריך מעשי דרך הלוויה, האבל והזמן שאחרי".
בספר היא מתארת את התקופה שאחרי המוות כך: "ההתמודדות עם החיים ומה שקרה סביבנו לאחר המוות היה כמו לאזן קערת זכוכית מעל הראש כשזאלו על הידיים ולמנוע ממנה להחליק ולהישבר הלאה. הרצפה מסביב לשעון. אי אפשר היה לקבל אסטרטגיה כלשהי. החיים כפי שהכרנו אותם התפוררו.
הגוף היה בכוננות מתמדת, הכל כאב, והיה קשה לדעת מה פיזי ומה פסיכולוגי. הכל היה על היכולת לשים רגל אחת מול השנייה, לנסות לעשות מה שנכון, בלי לדעת באמת מה זה".
הסופרת מריה לורנצן-ספידוולד יצרה קשר עם קארן מארי לאחר ששמעה את הפודקאסט "Sorgens Kapittel", אותו מפיקה כעת בת ה-43 עבור NRK.
- זה נחמד לתרום, ואני מקווה שאחרים יוכלו להפיק תועלת מהניסיון שלי. אין סוף לצער, אבל כל כך חשוב לדבר על זה.
צער חברים
קארן מארי עוסקת בשקיפות. העובדה שצריך לדבר על האדם שמת, להעז להראות רגשות ולהכיל את מה שהפרט חושב עליו. מבחינתה, חשוב שהסובבים אותה ימשיכו לדבר על הנס כריסטיאן למרות שהוא מת.
- היה לי חשוב לדבר על האבל ולחלוק אותו עם אחרים. אל תשמור הכל בפנים. אני מאוד אסיר תודה על רשת הביטחון שהייתה לנו סביבנו, עם הגן, בית הספר, העבודה, המשפחה והחברים. חווינו פרץ של חום. אנשים זרקו כל מה שהיה להם בידיים והיו שם בשבילנו.
קארן מארי מדברת על "חברי צער" חדשים, אנשים שחוו אובדן בעצמם.
אני קורא להם חברים שלי לכל החיים. אנחנו צוחקים ובוכים ביחד, ואנחנו יכולים לשאת את צערו של זה. פגישות כאלה נותנות לי הזנה, ואני מרגישה שאני קלה יותר בעשרה קילו אחרי שאני יוצאת מפגישה כזו.
היא מאמינה שחשוב לקרובים של מי שאכפת להם לעשות משהו. זה לא כל כך מסוכן מה שזה.
- אתה יכול לפחד לעשות משהו לא בסדר, אבל זה לא כל כך חשוב מה אתה עושה. רק להכיר בפגיעה שקרה. בין אם מכסחים את הדשא, מביאים ארוחת ערב או שולחים לב ב-SMS, זה לא כל כך חשוב. אבל תעשה משהו. ולבדוק במרווחים קבועים גם לאחר ההלוויה. תראה שאכפת לך ולא שכחת אותם גם בזמן שאחרי הלוויה, כי אז זה הכי גרוע, היא אומרת.
קרא גם: (+)אלמה מ-Revelsøy נשאה סוד אכזרי
איסוף מידע
מחברת הספר "כשמישהו מת - מדריך מעשי דרך הלוויה, האבל והזמן שלאחר מכן", מריה לורנצן-ספיידוולד, מנהלת מערכת יחסים טבעית עם המוות.
- גדלתי עם אבא שהוא זמר, וששר בסך הכל ב-5,500 הלוויות. מאז שאני זוכרת את עצמי, הלוויות ומוות היו חלק טבעי מחיי היומיום שלי, היא אומרת.
כיום היא עובדת כמורה בבית החולים בבית החולים באוסטפולד ויש לה רקע כמורה.
- אני עצמי חוויתי שילדים בכיתה שלי מתו, ושהילדים איבדו סבא וסבתא, הורים ואחים. כמתנדב פגשתי את המוות גם בכלא, בשיחה עם מי שנכלא כי הם אשמים במותו של מישהו. במובן הזה, המוות היה חוט משותף לאורך חיי.
היא אומרת שיש הרבה מידע טוב על מוות ואבל, אבל שכל המידע הזה קצת מפוזר מדי. לכן היא רצתה לאסוף את הכל במקום אחד, כי למי שקרוב משפחה עשוי להיות מעייף להיאלץ לחפש את המידע בעצמו.
הראה אכפתיות
שאלות שהיא מתייחסת אליה בספר, למשל, הן: מה עושים עכשיו? למי נתקשר? כמה עולה הלוויה? מה לגבי התחייבויותיו הכספיות של המנוח? האם אני יכול לבכות מול הילדים שלי? מותר לצחוק? כמה זמן מותר להתאבל? זה נגמר אי פעם?
כל השאלות הללו הובילו אפוא לספר - עם כל מה שאתה צריך לדעת ועצות לגבי מה נורמלי להרגיש כשמישהו שאתה אוהב נפטר.
לורנצן-ספיידבולד אומרת שאסור לנו לפחד לדבר על המוות.
- מוות הוא משהו שכל האנשים מתמודדים איתו, ובכל זאת זה אולי הדבר הקשה ביותר לדבר עליו. הספר צריך להיות יד מסייעת לאבלים. זה לא יפחית את הצער, אבל אולי זה יכול לעזור עם כל אי הוודאות שמביא איתו מוות. אולי אתם יכולים להיות קצת יותר בטוחים בתור קרובי משפחה ואולי גם קצת יותר מוכנים, אומרת הכומר והסופרת מריה לורנצן-ספידבולד.
תפקיד זר
כשמישהו שאתה אוהב מת, ואתה נשאר מאחור, אתה נכנס לחיים ולתפקיד שהם לגמרי זרים. אתה לא יודע מה להרגיש, לחשוב, לעשות או איך להגיב. כולם יחוו להיות קרובי משפחה במקרה של מוות פעם אחת או יותר, אבל זה מצב שמעטים מוכנים אליו.
- בתור אלו שנותרו מאחור, כולם נתקלים במשהו לא ידוע כשזה קורה, אבל המכנה המשותף הוא שאנחנו במשבר - ובמצבי משבר אנחנו, בני האדם, מגיבים אחרת.
קשה גם לדעת מה לומר לאנשים שמתאבלים, ורבים עלולים להירתע מלהעלות את הנושא.
- אם אתה מפחד להזכיר את המוות, עליך לזכור שהגרוע מכל כבר קרה. אל תפחד כל כך להגיד משהו לא בסדר. שמירה על שתיקה היא כנראה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות, אומרת מריה לורנצן-ספיידוולד.
הדבר החשוב הוא להיות שם, ולא פחות מכך לתרום בדברים מעשיים.
- למי שנמצא באבל כנראה אין לו כוח לבשל או לעשות עבודות בית. היו שם עבור מי שזקוק לכם, בין אם זה במשלוח אוכל עד הדלת, כיסוח הדשא או הבאת דלי ומטלית.
יש לה גם כמה הצעות מה לומר בנוסף או במקום להביע תנחומים.
- שלחו משלוח בוקר עם הברכה "חושבים עליכם", קישור בספוטיפיי לשיר שנראה לכם מתאים, הודעת SMS עם אימוג'י לב או כרטיס תנחומים מודפס מראש או פרח וחתמו בשמכם.
עצה נוספת היא להביא ארוחת ערב או תרמוס של קפה חם, לטפוח לאדם על הכתף כשאתה עובר או פשוט למתוח את הידיים ולהזמין אותו לחיבוק מבלי לומר דבר.
קרא גם:Åshild ורונה הכינו תוכניות גדולות לפרישה. ואז הכל השתנה
אין פתרונות קלים
- אין פתרונות פשוטים בכל הנוגע לאבל. אבל לעתים קרובות לוקח זמן רב, לעתים קרובות יותר ממה שאתה חושב, ובמיוחד מה שאחרים ברשת שלך חושבים, אומר עלל קריסטנסן, מומחה לפסיכולוג במרכז לפסיכולוגיית משברים ופרופסור באוניברסיטת ברגן.
הוא אומר שיש הבדלים אינדיבידואליים גדולים באופן שבו אדם מגיב לאובדן אדם אהוב. צעד ראשון הוא לנסות לקבל שזה לוקח זמן, ולהשיג הבנה שאתה מגיב כרגיל.
- לא ניתן לעשות קיצורי דרך בכל הנוגע לעבודת אבל, ועוצמת ומשך התגובות ישקפו פעמים רבות את הקרבה שהייתה לך למנוח, כמו גם את נסיבות המוות, הוא אומר.
המומחה הפסיכולוגי אומר שהרהורים על אבלים ממושכים מדי או שהייתם צריכים לשים את האבל מאחוריכם יכולים להפוך את האובדן לקשה עוד יותר לשאת.
- אפשר לחזק את זה גם על ידי הערות או עצות של אחרים שעליכם לשים את האובדן מאחוריכם, או שאתם מטפחים את האבל.
לדבריו, דברים רבים יכולים להשפיע על מהלך האבל, אך כעת הופרכו "שלבי האבל" האופייניים.
- אנחנו עובדים היום לפי מודלים אחרים, אבל כל הזמן חווים שהתיאוריות הישנות מקבלות חיים משלהן. הבעיה במודל של שלבי אבל היא שהשכול לא מכיר בו, הוא קובע.
