הערה: איסוף במשתלה
אוסקר, אתה תפוס!
למד את הביטוי ראשון כמו אחרון. "אתה תפוס!" זה לא אותו דבר כמו "אתה הולך הביתה, תתכונן..." "קבל" היא מילת קוד סודית שמשמעותה בדיוק ההפך: "הסתיר!"
תוכלי לאסוף אותי מוקדם היום, אמא?
הפעוט עם התכלת
עיניו מסתכלות עליי במבט מתחנן, הוא מנגב את הנזלת בחולצתו, בעוד אני חושב שהנשא הקטן של הזיהום היה צריך להיות עוד יום מהגן מהגן. שׁוּב.
- אני אנסה לבוא קצת מוקדם...
הוא אומר "קח את זה" כשגבו מופנה לפני שאני יכול לסיים את המשפט. משהו מעניין יותר קורה אצל החבר'ה עם קוביות הלגו. אני מדשדש לחדר המשחקים וגונב חיבוק לפני שאני ממהר לצאת מהתינוקייה בדרכי לעבודה שכבר איחרתי אליה.
קרא גם:הפודקאסט של "אמא טובה":
- אני חושב שישנתי לילה אחרון ב-2013
כל היום אני עובד על, קצת יותר מהר, קצת יותר יעיל. אני אוכל את ארוחת הצהריים שלי ליד השולחן במשרד, בעוד פירורי הלחם נדבקים למקלדת והקוויאר משאיר טביעות אצבע שמנוניות על המסך. צחנת הדגים קשה מנשוא לעמיתיי. הרי לא מדובר במקרל בעגבניה. אמא ממהרת, אמא צריכה לתפוס את הפעוט, אמא צריכה ללכת.
עכשיו, בעצם.
בשעה 15.29 אני רץ החוצה מהדלת,
אני מושך את עצמי לרכב ורגע אחר כך אני עומד מול חדר הילדים, לבוש חצי לבוש בשיער עף ושיא מהירות חדש בגוף. חליפת החוץ תלויה בארון הבגדים - ואב שמנסה לפתות את בנו הביתה עם פנקייקים, נקניקים ופסטה. רק הגלידה נשארה ברשימת הפתיונות. אבל הבן, להיפך, רעב למהירות. הוא רוכב על אופנוע, וזה משהו שהוא מתכוון להמשיך לעשות עוד זמן מה. אני מחייך לאבא בהבנה. הוא מגלגל את עיניו לאחור.
קרא גם: כשטוניה ואפאל-אנדרה הפכו להורים, חיי היומיום הפכו קשים מדי.
- אדוארד, לקחו אותך! אמא שלך כאן!
"
אני מתעסק כל חמש דקות, מחייך בהתנצלות אל הצוות ומרגיש את היכולות העלובות שלי כקובעת גבולות.
אחד מהחבר'ה מכריז בקול שאני מגיע. כשאני עוברת את הפינה, האהיל שאני האמא שלו נעלם כמו ברק שמן במסדרון. נעלם.
- הוא כנראה בארון, מרכל ילדה קטנה עם תלתלים בהירים וחצאית טול.
היא מחייכת בשמחה כשהיא מצביעה על מקום המסתור האפשרי. אבל בארון אני מוצא את הילד עם האופנוע, שמחזיק את ידו מול העיניים כדי שלא אגלה אותו.
– אוסקר, הרימו אותך, אני מרכל כל כך חזק עד שהאב בחדר ההלבשה מתעורר לחיים ובא בריצה.
אני מחפש בשיטתיות הלאה - בתוך השירותים, בבית המשחקים, מאחורי הספה, בתוך מדף הספרים. ואז אני רואה אותם. זוג גרביים עם פסים כחולים מבצבצים מתחת לתרמיל. אני אוחזת בשתי ידיים, אבל מיד מגלה שהגרביים על הרגליים הלא נכונות. כי זה פשוט לא הפעוט הנכון שתלוי עכשיו הפוך על רגליו עם בגדים מבית Polarn O. Pyret.
סליחה, ויקטור!
פעולת החיפוש נמשכת, אבל עכשיו אני משנה טקטיקה מ"תן" ל"שחק".
- תן צפצוף קטן! אני מצייצת בקול מלאכותי.
"
כשאני עוברת את הפינה, האהיל שאני האמא שלו נעלם כמו ברק שמן במסדרון. נעלם.
אני מצליח לצייץ "כל הציפורים" לפני שאני שומע "ביפ" חלש מהדלי. שם הוא יושב בדלי הכביסה עם המגב בתור פאה והמטאטא בתור שרביט. הנסיך לא מאוד מתרשם.
- אתה מאחר, אמא! מתלונן מי שאינו יכול לומר את השעון.
- כן, אבל עכשיו אני כאן, אז עכשיו אנחנו יכולים ללכת הביתה! אני עונה.
אבל אז הוא רוצה לצייר, לחרוז ולקטוף פלסטלינה. הוא לוקח את הזמן שלו, בזמן שאני מתעסק כל חמש דקות, מחייך בהתנצלות אל הצוות ומרגיש את היכולות העלובות שלי כקובעת גבולות.השעון מתקתק והולך. ואז הוא החליט. הוא רוצה ללכת הביתה. בחדר ההלבשה, אוסקר שוכב שטוח כמו דג רפוי. האב ויתר, מקליד נואשות בטלפון הנייד שלו. הרפיה בהחלט מדבקת. עד מהרה שוכבים כמה ומשחקים מתים.
בשעה 16:45, 15 דקות לפני סגירת המשתלה, אנחנו בדרך החוצה מהדלת, שעה אחת אחרי לוח הזמנים ובדיוק באיחור כאילו אמא עזבה את העבודה בשעה הרגילה. הנסיך אדוארד מנופף לנסיך אוסקר, שמנופף בחזרה. משחק מוסכם? אני חושב ונאנח בתסכול לפני שהילד בן הארבע פונה אליי ושואל:
אמא, תוכלי לאסוף אותי מוקדם יותר מחר?
