- ילדי כותנה מתאפיינים בעיקר בכך שיש להם הורים שעוטפים אותם ומסיבות שונות חוסכים מהם קושי ותחושות לא נעימות. במקום שההורים יעמדו עם הילדים דרך הקושי או מה שכואב, הם לוקחים את הקושי ואת הסיבות לכאב.
כך אומר לנו אוטו סטומיר, יועץ משפחתי בחברת Nærmestring AS, המציעה השכרת שירותי טיפול ובריאות הנפש המיועדים לילדים, צעירים ומבוגרים.
ילדים נתפסים כחפצים שבירים שצריך לעטוף אותם היטב בניסיון להגן עליהם מפני כאב וקושי רגשי.
- זה יכול להוביל לכך שהילדים יהיו פחות מסוגלים להתמודד עם החיים ולהפוך אותם לפחות חזקים. זה יכול לגרום להם לסבול פחות טוב את הרגשות שלהם ולסבולת רגשית נמוכה, אומר סטומיר.
יכולות להיות מספר סיבות לכך שהורים מגינים יתר על המידה על ילדיהם; מצפון אשם, לחץ זמן, אתגרים משלו בהתמודדות עם הקשיים הטבעיים של החיים וחוויות שליליות מהתבגרות הם כולם דברים שיכולים להשפיע.
- אולי ההורים של היום יעשו את ההיפך מהוריהם, שחוו סגנון הורות סמכותי יותר? אומר סטומיר בשאלה.
הוא מציין שהוא עצמו לא מעריץ גדול של המונח "ילד כותנה".
- זה ייעוד שמטיל את האחריות על הילדים על משהו שהוא בעצם אחריות ההורים. מצד שני, ההורים הם שיוצרים בסופו של דבר ילדי כותנה, ולכן אני יותר מעריץ את המונח הורים מסתלסלים.
בקיצור, הורים מתולתלים הם "ילדי שירות" שמקבלים מהוריהם שירות 24 שעות ביממה, מבלי שהוטלו כל דרישה מהמקבל. כלומר, הילדים.
קרא גם:אנחת ליבו של רופא הילדים: - לא פעם אני תוהה מי צריך להחליט - ההורים או הילדים?
עִקבִי
סטומיר מציג דוגמה טיפוסית:
«הילד רוצה להביא צעצוע מהבית לגן. ההורים יודעים שזה אסור כי יכול להיות הרבה כאוס בפעוטון. מצד שני, ההורים יודעים שהילד יביע מורת רוח עזה אם לא יאפשרו לו. אולי ההורים מסתכנים באיחור לעבודה? לכן ההורים נתנו לילד לקחת את הצעצוע איתם.»
- במצב זה הילד מאבד בעיקר את האפשרות להתאמן יחד עם ההורים בזיהוי רגשות חשובים ומאתגרים. הילד גם ישים לב שהעולם אינו בטוח לחלוטין כי הילד יכול להחליט על המבוגרים. אתה גם מעמיד את הילד ואת התינוקייה במצב מביך בכך שזה יהפוך לבעיה בחדר התינוקות, אומר סטומיר ומוסיף:
- באופן אידיאלי, אתה פוגש את הילד בצורה כזו: "אני מבין שאתה כועס ומתעצבן שאסור לך לקחת את הצעצוע הזה לתינוקייה, אבל אסור להביא צעצועים משלך לתינוקייה, אז הוא נשאר בשעה הביתה »
לסטומיר חשוב להוסיף שכולנו נכנעים לפעמים, וזה בסדר.
- לפעמים אין לנו זמן, לפעמים אנחנו עייפים מדי ולפעמים הצבנו גבול שאחרי הקשבה למחשבות הילד לא ממש הגיוני. זה בסדר גמור. הדבר החשוב הוא שככלל, אנחנו עקביים. זה יוצר עולם בטוח וצפוי שבו ילדים יכולים למשוך בכתפיים ולהיות ילדים, הוא אומר.
- האם ההורים הפכו למגוננים מדי?
- לא, לא הייתי אומר "מגן יתר על המידה". אולי הפכנו למגוננים יותר מבעבר, והיינו טובים יותר בעמידה ברגשות של ילדים. אנחנו יותר סמכותיים, וזה טוב. אבל אולי המטוטלת התנדנדה קצת יותר מדי, אז לחלקם יש נטייה לציית?
סגנונות הורות
בדרך כלל מתחלקים ל-4 סגנונות הורות: סמכותי, סמכותי, מתירני ומזניח.
סטומיר מרחיב בקצרה:
- אם יש לך סגנון הורות אוטוריטרי, אתה מלמעלה למטה. אתה קפדן ושולט, אבל יחד עם זאת אתה לא מגיב.
- סגנון ההורות המתירני הוא במובנים רבים מעט מנוגד לזה האוטוריטרי. זה אומר שאת מאוד קשובה ומפרגנת כלפי הילד ולא קפדנית.
- סגנון ההורות הסמכותי הוא מעין ערבוב בין הסמכותי למתירני, כלומר אחד הוא עקבי וברור, ויחד עם זאת קשוב וקשוב לרגשותיו וחוויותיו של הילד.
- סגנון ההורות הרביעי הוא סגנון ההורות המזניח. זה מבחינות רבות ההיפך מהסמכותי, שכן זה כרוך בחוסר קפדנות בו זמנית בחוסר תגובה.
- נערך מחקר רב לגבי אילו סגנונות הורות מספקים את ההתפתחות הבריאה ביותר לילדים. סגנון ההעדפה הסמכותי יוצא הכי טוב. אם אתם ברורים ועקביים עם הילדים, ובמקביל גם מגיבים ומאמתים את רגשותיהם, זה יספק את קרקע הגידול הטובה ביותר לפיתוח עצמי בריא ובריאות נפשית טובה, אומר סטומיר.
אם אתה מתירני או מזניח, התוצאה יכולה להיות שאתה מגדל "ילדי כותנה" שאינם סובלים את החיים ואת הקשיים הטבעיים של החיים בצורה טובה במיוחד.
זה חכם לעבוד עם הצבת גבולות טובה ולהיות עקביים באכיפת הגבולות.
- התפקיד שלנו כהורים הוא לגדל ילדים שיכולים לסבול בהדרגה את מה שיש לחיים להציע כמבוגרים. אז צריך חום, אוזן קשבת, ובמקביל צריך הורים שלא נרתעים לגמרי מהילדים שנתקלים במצוקה ובמצבים תובעניים, ובמקום להסיר את אי הנוחות או המצוקה, מצליחים לעזור לילדים לעבור את זה. , אומר סטומיר.
קרא גם (+):תזונאית בדקה את התוכן התזונתי של חטיפים לילדים: רק שלושה מקבלים זריקת קובייה 5
לפגוש את רגשות הילדים
לאחרונה נוצר ויכוח האם ילדים כיום מוגנים מדי ושההורים גרועים בהצבת גבולות לילדיהם.
- אפשר להעלות על הדעת, אבל צריך גם להזכיר שהיום אנחנו הרבה יותר טובים במפגש עם רגשות של ילדים מאשר היינו לפני 50 שנה, אומר סטומיר וממשיך:
- קשה לומר בדיוק מה מצבנו היום, אבל יש הרבה אינדיקציות לכך שאנחנו טובים יותר גם בלהיות ברורים וגם עקביים, ובמקביל אנחנו גם טובים יותר בלהגיב ומפרגן, כלומר שאנחנו צריכים במידה רבה יותר סגנון הורות סמכותי.
עבור חלקם, ייתכן שהמטוטלת התנדנדה יותר מדי לכיוון השני ושחלקם הפכו לצייתנים מדי.
- אולי אפשר לומר שהורים בשנות ה-50 הראו שהם לא יכלו לסבול את רגשות ילדיהם בצורה גרועה בכך שהפכו סמכותיים מול רגשות ילדיהם, בעוד שחלק מההורים של היום עשויים להראות את אותו הדבר בכך שהם מתירנים מדי.
"תינוק כותנה"
- מה שההורים של היום "מואשמים" בו כשאנו קוראים לילדיהם "ילדי כותנה", יהיה מעין צורה פעילה מניבה, שבה לא ניתנים לילדים גבולות קבועים וגם לא הזדמנות להתמודד עם בעיות רגילות בחיי היומיום שלהם.
זה מה שקירסטן הולטמון רסלנד אומרת ל-Klick.no. היא פסיכולוגית ילדים ונוער, מרצה וסופרת. בין היתר היא כתבה את הספר "Snakk til meg! אמצעים טובים לשיחות כנות עם צעירים".
- נמאס לי שדורות מקבלים שמות לעג או גנאי, אני לא מבין מה אנחנו משיגים עם זה. זה מפחיד אותי שמבוגרים יכולים בסופו של דבר להאמין שילדים "מתקשים" בכך שהם חווים כמה שיותר דברים רעים מבלי שאנחנו המבוגרים נעזור להם, אומר רסלנד.
רסלנד מציינת שילדים מתחזקים על ידי שליטה במצבים קשים, עוברים חוויות כואבות או חוויה שאפשר לקבל עזרה ממשהו שנראה בלתי אפשרי.
- אבל זה לא שילד צריך "לתרגל" את כל מה שיש לחיים הבוגרים הרעים להציע בזמן שהם עדיין קטנים ופגיעים.
למרות שחשוב להתפתחותם של ילדים להיות מסוגלים להתמודד עם ההתנגדות של החיים ולפעול דרך רגשות כואבים, חשוב לפחות באותה מידה שנגן עליהם מפני מתח מיותר, סבור רסלנד.
- אנחנו יודעים הרבה על מה טראומה ובדידות יכולים לעשות להתפתחות הילד, אומר רסלנד וממשיך:
- יש לנו כמה תכונות הורות בסיסיות, כמו גבולות ברורים, חום ואהבה בזוגיות, מקום לרגשות ושיחות בטוחות, גם על נושאים קשים. אבל אז אני חושב שאנחנו צריכים גם לכבד את העובדה שילדים בדרך כלל שונים ומתפתחים לא בקצב אחד עם השני
- חלק מהילדים מצוידים לסבול די הרבה עם מעט תמיכה והדרכה. אחרים פגיעים יותר. אין לנו "מידה אחת מתאימה לכולם" על זה, היא מוסיפה.
יתר על כן, היא מציינת כי כל הילדים מרוויחים מכך שאנו דוחפים אותם מעט לאתגר את אזור הנוחות של עצמם, אולי עם קצת עזרה מאיתנו, כך שאזור הנוחות מתרחב בהדרגה במהלך חינוכם ויכול להכיל חיי יום-יום עשירים.
- אז אנחנו תמיד צריכים להתערב כשילדים מדברים על מצבים שעלולים להזיק להם, אומר רסלנד.
קרא גם:מדריך גיל להצבת גבולות 0 עד 6 שנים: יש "מלכודת הורים" אחת במיוחד שכדאי להימנע ממנה
- צריך שינוי
רסלנד מאמינה שהגבולות שיש לנו היום בסדר, אבל היא מתגעגעת לכך שאנחנו כחברה חושבים מאוד על מה שעדיין "בפנים" של שיטות ההורות.
- הורים מופגזים בכל מה שיכול להזיק לילדים שלהם ובכל מה שהם לא צריכים לעשות. בשנת 2024, שמנו את הרשימה גבוה מאוד. אנחנו רוצים ילדים מותאמים היטב, פרו-חברתיים, צייתנים, עצמאיים ומאושרים, אבל אי שימוש בגבולות שאנחנו יודעים שיכול להיות מצער, כמו לשחק על בושה ופחד. אם לא נדבר על זה כמו שצריך בקרוב, אני חושב שהמטוטלת תמשיך להתנדנד מקיצוניות לקיצונית.
- אז, האם אנחנו צריכים שינוי?
כן, אני חייב להיות כנה לגבי זה. אבל אני רוצה שנראה את זה כשירות, לא כמשהו שההורים של היום צריכים לעשות לבד, עונה רסלנד וממשיכה:
- ביחד צריך לחשוב טוב איך אפשר לתקן ולהציב גבולות עם גבולות בריאים בלי שהמחיר שצריך לשלם על הילדים יהיה גבוה שלא לצורך. אנו יודעים שסגנון הורות טוב הוא "הורות סמכותית", חום ואמפתיה בשילוב עם גבולות ברורים אך גמישים. אבל איך עושים את זה בפועל כשהילד בן התשע ממשיך לקלל אותנו ישר בפרצוף, או כשהילד בן הארבע עשרה אומר "אני לא מחרבן" לפקודתך לנקות את החדר? אנחנו יכולים לדון בזה ביחד!
- האם לדעתך יש היבט מטפח?
- יש לנו מחקר שנותן קווים מנחים, למרבה המזל, גם לגבי מה עלינו לעשות כדי ליצור אנשים קטנים חזקים ובטוחים מבחינה רגשית, וגם ממה אנחנו הילדים צריכים להיות מוגנים - כולל "סגנון הורות סמכותי", שיכול להיות סוג של כותרת. אבל מעבר ליסודות האלה, ילדים הם שונים ועלינו לכבד זאת.
רסלנד מציגה שלושה דברים חשובים שיכולים להיות קשה להורים ולילדים לתרגל, אבל עליהם לעמוד ביחד בהם.
- שהילדים ילמדו שזה בטוח להשתעמם – כלומר אין מה לעשות.
- שהילדים יקבלו תמיכה, אמפתיה ושבחים כשהם מסוגלים לקבל ביקורת עצמית, יש להם מצפון רע ולתקן אם זה מתאים, למשל אם התחצקו כלפי חבר/ה. שם, אני חושש שהרבה הורים היום כמעט מתיחסים לפי האינסטינקט ואומרים "כנראה שלא התכוונת לזה" במקום להעז להקשיב להסבר הכנה של הילד ודווקא לומר "כואב לי עם מצפון רע, אבל אני אני כל כך גאה בך שעמדת בזה ורוצה לתקן - אשם מצפון הוא מצפן מוסרי חשוב".
- שנחשוב יחד עם הילדים מתי הם חייבים להסתגל, מתי זה העולם החיצון ומהן ציפיות סבירות ובלתי הגיוניות מעצמם ומאחרים.
