הילד הקטן קרן: - כשאהיה גדול, אהיה ילדה

על גני הילדים להיות מודעים לקו השוויון. לפחות אני מקווה שכן. לא צריכים להיות צבעי בנות וצבעי בנים, צעצועי בנות וצעצועים לבנים.

זה לא צריך להיות רע שרסמוס משחק במשפחה ועם בובות, או שקונסטנסה מתרוצץ עם מכוניות ומשחק קרבות על המזרונים.

פעם היה לי ילד במחלקה. הוא נראה ילדותי (שם זה הגיע, כן) מאז שהיה די קטן, וכשהיה בערך. שלוש שנים, השמלות המתלבשות של אנה ואלזה עשו את הכניסה שלהן.

הוא התחיל לחסוך לשיער ארוך, ועד שהשיער שלו היה ארוך מספיק, גם בדים, שמיכות וגם צמת חוט בכובעי קיץ שימשו כשיער, עד שלו גדל מספיק.

היו אלספלטים בסיכות הראש ורצועות שיער אפונה בתיק שלו.

הוא היה עצמו, לגמרי.

סטריאוטיפים

מי היית אם אתה לא יכול להיות מי שאתה?

השאלה מתייחסת לרוב הדברים. כל מה שכרוך בלהיות בדיוק אתה עם האישיות שלך והתשוקות, הכישורים והיכולות שלך.

הפעם הטור עוסק בסטריאוטיפים ובילד שרוצה להיות שונה מהמגדר שהוא. מישהי שהיא ומשחקת כל מה שהוא (מימי קדם...) ילדותית, ואיך יש הרואים בכך התנהגות חריגה ביחס לאיך שבנים צריכים להיות.

עכשיו אולי הפכת קצת עצבני. התנהגות חריגה?! הכל לא חייב להיות A4 ו"רגיל". כי מה זה נורמלי?

איך שאני חושב על זה, זה יכול להיות משהו כזה: אתה נורמלי לעצמך, ואתה מכיר את עצמך הכי טוב. הרגשות והמחשבות שלך, תחושת העצמי שלך, הביטחון העצמי שלך והעצמאות שלך.

קרא גם: בואו נדבר על דור ה"אין מה לצחוק".

יוצר אי ודאות

ילדים מכירים את עצמם הכי טוב, גם הם. הם מתפלספים על עצמם ועל העולם שסביבם. וכל זה נורמלי עבורם.

כשמישהו אומר שהתנהגות היא חריגה, זה יכול להיות בגלל שהיא נוגעת בחוסר ביטחון, שההתנהגות היא משהו שלא מבינים ו/או לא יכולים להכיר בו, ולכן לא מקבלים.

הרעיון הסטריאוטיפי כנראה מוכר לחלק מהמבוגרים: בנות משחקות במשפחה, מטבח ומבשלות, מכינות לוחות חרוזים ותכשיטים, צובעות נסיכות ומציירות פרחים. הבנים משחקים עם מכוניות, דינוזאורים ונינג'גו, עורכים ציד מפלצות ובונים לגו. זה תלוי מלפני שנים רבות - או אולי לא כל כך רחוק אחרי הכל?

קרא גם (+):אני עובדת בגן ומקבלת בקשות חברות מהורים בגן. מה עלי לענות?

נמנע מצבעי בנות וילדים

בגן שלי אין לנו צעצועים של בנות ובנים, וגם לא קוראים לו ורוד וכחול כצבעים של בנות ובנים.

אצלנו גם בנות וגם בנים משחקים במספרות, עם ברבי, משפחה, מטבח ובית קפה, בית ספר ולגו. הם משחקים עם דינוזאורים ומכוניות, והם קופצים מעל הרים ומים כדי להימנע מהרי געש ולבה. הם מטפסים על המדרונות שמאחורי הבית, מתגלגלים מטה ומזחלים ברכבות במורד המדרונות, והם חופרים ונושאים חול אל מדליית הזהב הגדולה כדי לבנות הרי געש, וערים עם חפירים מסביב.

כשזה מגיע לחפירות, אני חסר כישרון לחלוטין. זה לא קשור לכך שאני אישה, רק שההנדסה היא לא בשבילי. המים תמיד זורמים אל החול כשניסיתי לרפד את החפירים בשקיות ניילון.

הבדל בשיער ובבגדים

אבל מעבר לכך, יש הבדל משמעותי: לבנות יש שיער ארוך, לבנים ברוב המוחלט של המקרים יש שיער קצר. או - גם לי יש שיער קצר. העובדה שאני אישה מגדירה את הילדים בכך שאני אמא, יש לי ציצים ועגילים.

העניין עם בגדי בנות ובנים שונה. עבור שמלות מוגדרות כ
בגדי בנות. אבל למה שמלות וסוודרים חד קרן צריכים להיות שמורים לילדות, שגם לובשות מכנסיים וסוודרים עם דינוזאורים?

לבנים יש רק מכנסיים וכו' ללכת איתם, ובגדים עם דינוזאורים, כרישים ופיראטים. בנות יכולות להתלבש בכל דבר, לבנים יש מגבלות. הכל אבסורד, וזה אפילו יותר אבסורד בהתחשב בעובדה שאנחנו בשנת 2022.

אני כל כך שמח שלפחות יש שינוי בכך שכל העליונים יכולים כעת להיות עם תמונות פאייטים, בלי קשר אם הם בגדי בנות או בנים, ושלפאייטים אין צבעי בנות וילדים...

קרא גם:הילד הקטן לא אהב לחבק. אבל יום אחד ראה צוות המשתלה שיש לו עצב בעיניים

רציתי ללבוש שמלה

נחזור לילד שהיה לי במחלקה, זה עם קליפסי אלזה בשיער.

בסופו של דבר הוא רצה ללבוש שמלות כל יום. כל השמלות נועדו ללבוש, אז הוא זכה ללבוש את שמלות המסיבה גם בחדר הילדים. היו לו חדי קרן על הסוודרים, היו לו קוקו וצמות, וחולצות טריקו ורודות עם הפוני הקטן שלי וחדי קרן.

אמא ואבא זיהו אותו, והיה ברור לו שזה בסדר גמור בשבילו להיות עצמו ככה. הם קיבלו ונתנו לו מקום. הוא היה מודע לעצמו מבלי להיות מודע לכך.

ויום אחד הוא עמד שם על רצפת חדר ההלבשה ואמר: "כשאהיה גדול, אני אהיה ילדה"! זה היה חזק וכל כך אמיץ בטירוף.

קיבל תמיכה

לעתים רחוקות קרה שילדים אחרים שמו לב שהוא לבש שמלה ושזה מיועדת לילדות, אבל זה היה אכפת לו מעט מאוד. ותמכנו בו בזה.

הוא אהב לשחק בפינת המטבח, עם חנות וברבי, לצייר שמלות ופרחים, בתים עם גנים יפים. מכוניות, דינו ופוקימונים לא היו בשבילו.

הוא ישב ומשך בצמותיו והתכופף על הספסל. מי לעזאזל הוא היה אמור להיות אם אסור היה לו להיות מי שהוא?

אני לא כל כך שמח על משיכת הצמות והקוקו. רוב החבורה במחלקה עם קשירת שיער ואבזמים יושבת ומתעסקת עם זנבות וצמות, מה שמביא לנשירת קשרי שיער ואבזמים. פאדרולאן, כלומר. "את יכולה לקלוע את השיער שלך?" אני ממש גרועה בקליעת צמות (למרות שאני אישה). והילדים יודעים את זה, אבל עכשיו הם מגיעים אלי בכל זאת (תודה על האמונה).

אני קולעת את מה שאני קוראת לצמה של Ragnhild-Elsa. זה במובן מסוים התחלה של צמה, אבל שמסתיימת בקוקו עם קווצות שיער מעל ומתחת לגמיש. זה לא נראה כמו אור ירח, אבל כל מי שאני קולעת צמה, בנים ובנות, מאושר.

יש להכיר בכל הילדים

בגנים חייבים להיות ברור שכל הילדים זוכים ומוכרים באשר הם. אנחנו חייבים להיות. זה חלק חשוב מהמנדט של הגן. אבל כל המבוגרים בחיי הילדים חייבים לעזור להם בהכשרת ההערכה העצמית והדימוי העצמי! על הילדים לעמוד בגישה חיובית, ולקבל אישור וזיהוי באשר הם.

לאף אחד אין את הזכות להכריח אחרים להיכנס לתבנית שהוא לא נוצר עבורו. ילד לא
בהכרח הומו כי הוא בוחר רק את החרוזים הורודים או משחק מספרה, בחורה היא לא לסבית כי היא אוהבת לשחק במכוניות ולבנות לגו, או להעמיד פנים שהיא נגרת. "מה אם הבן שלי הומו?!" אולי, אולי לא. אתה חייב לאהוב את ילדך ללא תנאים בגלל מי שהוא או היא. סיימתי לדבר.

דודתי ליב היא, והייתה, היא עצמה מאז שאני זוכר את עצמי, וגם לפני כן. היא הייתה מחוץ לקונפורם ו-A4. היא יצאה כלסבית באמצע שנות השבעים, ומאז היא פתוחה לגבי זה.

זה היה אמיץ, זה!

והיא גם נשואה - לאליזבת. להכפיל, כאילו.

אוהב את הילד בכל מקרה

היא פסעה את השביל עבור רבים שיצאו למסע אחריה. היא מודל לחיקוי, גיבורה עבור רבים. גם בשבילי.

מיני-אנקדוטה חכמה: לבת הבכורה שלנו היה יום הולדת משפחתי רביעי, ואנחנו חיכינו לדודה ליב ואליזבת. לפתע צלצל פעמון הדלת, ואז החטטנית רצה לפתוח אותה. "עכשיו דודה ליב והדוד אליזבת באים"! היא הריעה, קפצה חזרה לתוך החברה. דודה מגיעה בדרך כלל עם דוד. לפי הרגיל.

מי היו הדודה ליב ואליזבת שלי אם לא היו נותנים להן לחיות את מי שהן? נאלצים להסתתר, להסתיר את אהבתם זה לזה מהעולם החיצון?

ומה עם הילד במחלקה שלי שהוא ילדה כשיגדל? כמה כואב זה בטח מרגיש לא להיות מסוגל להראות את עצמך לאחרים כאדם שאתה. ואז החיים הופכים עצובים, אפורים ובודדים.

מה קורה כשגאווה נכנסת לסלון בבית? עבור חלק זו הסתברות. כשהגיוון מגיע על מפתן הדלת ללא התראה מוקדמת. מה אתה אומר ועושה?

התשובה פשוטה, בעוד שהפעולה בהחלט יכולה להיות קשה. אתה אוהב את הילד שלך לא משנה מה. תגיד את זה. תראה את זה.

תזכור את זה. תמכו ותהיו סלע. כי זה נחוץ.

מי היית אם לא היו נותנים לך להיות מי שאתה?

כל מי שהוזכר בתגובה קיבל מידע ואישר את הטקסט.