- הרגשתי חסר ערך!
מרית רוסטה (36) לא נראית כמו אדם שקל לפיצוח.
למרות העובדה שהיא מודה לנו שיש לה עוד הרבה עבודה לעשות בכל הנוגע להערכה העצמית שלה. הקול שלה תקיף ונחוש כשהיא אומרת:
- אני רוצה להילחם בבושה שהרבה אנשים הסובלים מעודף משקל מרגישים ולעודד שינוי בהשקפה של החברה עלינו.
לכן היא כתבה את הספר"עָבֶה. העלה את הבושה". זה עליה. מאז שהייתה ילדה, מרית חשבה על דיאטה.
היא ניסתה את רוב התרופות והדיאטות, החל מאכילת קרקרים ועד רעב קיצוני ופעילות גופנית. פעם היא ירדה 50 קילו.
- עד לאחרונה, כמעט כל חיי היו בערךאאידיאל תלוי גבוה: להיות רזה, אומרת מרית, שהיא שחקנית במקצועה.
היא אומרת את זה ב"נחירה". אין ספק מה חושבת מרית של היום על הגישה הזו.
- לקח לי שנים רבות להבין כמה נואש הייתי. למרות שכמה תוכניות אימון ותרופות עבדו, מעולם לא היה פתרון בר קיימא. לפחות לא בשבילי.
להיפך, הדיאטה הגבירה את החשק ליותר אוכל וממתקים, ובמקביל לאכילת היתר גברה תחושת הבושה המעיקה.
- חשבתי "מה לא בסדר איתי?" זה הפך למעגל קסמים שאכל נפשית. נהייתי מתוסכל, עצוב ומדוכא וקיבלתי חרדה.
אחרי שנים רבות שבהן הרגשה לא במקום בחברה, סוף סוף היה למרית מספיק.
- נדרשה דיאטה משפילה ואחרונה כדי לגרום לי להבין ששורש הבעיות שלי טמון בכל הניסיונות להרזות. הרבה יותר מדי זמן חשבתי שאם אהיה רזה אהיה מאושר. התברר שזה לא נכון.
הרגיש אכזבה
כאשר מרית הייתה בת ארבע, היא הפכה לאחות גדולה.
- יש לי קשר הדוק עם אחותי, היא מדגישה.
– אבל באותה תקופה הרגשתי שלא נשאר לי עוד מספיק זמן בשבילי. בדיעבד, אני יכול להבין את זה. אמא ואני דיברנו על זה. היו לה גם שני ילדי בונוס ועבודה במשרה מלאה. הנחמה הגדולה שלי הייתה סבתי, סבתי, שגרה איתנו בקומה השנייה בלרביק. היה לה מספיק זמן לנכד פגיע.
כשמרית מדברת על סבתה, מופיע חיוך רך.
– היא הייתה גברת חביבה ועליזה, ששרה תמיד, גם מזמורים וגם מזמורים. היא הייתה בצבא ההצלה.
בצעירותה השתתפה הסבתא במחזות זמר. היא התעניינה גם בתיאטרון.
- הזדהיתי איתה, טוענת מרית.
גם הסבתא הייתה נדיבה בכל טוב.
- בואי ניקח טיפה נוספת, הציעה בשמחה.
- למדתי שאוכל וממתקים יכולים להיות תרופה לרגשות פגועים. זה כנראה היה עם כוונות טובות מצד סבתא. אבל מבחינתי, לעובדה שאנחנו כל הזמן נהנים עם משהו להכניס לפה יהיו השלכות מאוד מצערות.
קרא גם:כילד, טרין נתקלה לעתים קרובות במבטים: "למה אני צריך להיראות ככה?"
עבר בריונות
כשמרית התחילה את בית הספר, החלה הבריונות מצד תלמידים אחרים.
- בדרך כלל עמדו כמה בנים בשער בית הספר וחיכו. הם כמעט ירקו: "מועדון, המבורגר, שמן!" כן, איך לא קראו לי במילים גסות? גם בתור תלמיד כיתה א' אתה צריך איכשהו להשתלב במערכת, היא מרגישה.
- מה שכמובן לא עשיתי - כי הייתי גדול משאר הילדים.
הבנים זכו לעבוד גם פיזית.
- ברגע שיצאתי משיעור, קבוצה דחפה אותי לקרקע וקפצה עלי. הם נתנו לי אגרוף בבטן. מה שכאב הרבה יותר היה המבוגר עם אפוד מחזיר אור בחצר בית הספר. הוא הפנה גבו לאירוע והמשיך לדרכו.
היא לעולם לא תשכח את הרגע הזה.
- הרגשתי אכזבה, כן, חסרת ערך.
הסבתא נפטרה כאשר מרית הייתה בת עשר.
- היה לי נורא קשה. הנחמה הייתה שוב לאכול - הרבה יותר מדי.
הוטרד על ידי עמיתים לסטודנטים
מרית חזרה הביתה לעתים קרובות בוכה.
- ההורים שלי עדיין לא הבינו שמציקים לי, היא אומרת.
- להגנתם מעולם לא הזכרתי את זה בפניהם. גם הם לא שאלו.
היא הייתה ילדה פעילה, לעתים קרובות בחוץ, והיא שיחקה כדורגל.
אולי זה נראה כאילו הצלחתי די טוב? תמיד הייתי מהיר וחזק ותמיד היה לי בריאות גופנית בסיסית. למרות שאני צריכה שני מושבים בקולנוע וקשה למצוא בגדים מספיק גדולים, היא מוסיפה.
זה נאמר עם שמץ של הומור, אבל זה לא משתקף בעיניים הכחולות.
- העובדה שהייתי לסבית הרבה זמן לא הקלה על המצב, היא מסמנת לנו.
עכשיו היא רווקה. אבל היא עדיין לא ויתרה על החלום שלה להביא ילדים משלה.
- עוד סיבה טובה להיות קודם כל טוב עם עצמך, היא מאמינה.
- העובדה שחלק מהאנשים נאבקים לקבל את איך שאני נראית הייתה בעיה עבורי - ועדיין היא. זה חל על ידועים ולא ידועים. החברה בכלל צריכה להסתכל במראה ולהבין עד כמה זה סטיגמטי.
כשאנשים אומרים שהם דואגים לבריאותה, והיא שמעה את זה מרבים, היא לא מאמינה להם.
- הם צריכים להיות מודאגים יותר מהאופן שבו המילים שלהם משפיעות על בריאותו הנפשית של האדם ה"שמן", אומרת מרית בתקיפות.
קרא גם: (+)אינגריד נאבקה עם כאב בידיה - זו הייתה ההצלה
על מתיחות
בנוף העירוני, היא חשה לעתים קרובות מופרת ממבטים והערות של אנשים אחרים. חלקם עברו הרבה מעבר לגבול.
- מספר שנים הועסקתי בגן ילדים. יום אחד ישבתי מחוץ לגן ונהניתי מלחמניית שוקולד בהפסקה. נשענתי לאחור, נהניתי מהשמש האביבית שמחממת את עורי ונהניתי לכמה דקות בשקט ובשלווה.
בשנייה הבאה חוויתי את הקערה נדפקת מהיד שלי.
בהלם פקחתי את עיניי. גברת אלמונית בגיל העמידה עמדה מולי והתרעה: "את לא צריכה להיות כזו!" ואז היא נעלמה - בלי שאמרתי מילה.
למרות שעברו 10 שנים, מרית עדיין מרגישה את התחושה המגעילה שהיא עוררה.
- קיבלתי סטירה כמו ילד שצריך להתבייש. למרות שגם אני קיללתי, היא הצליחה להוציא ממני את הבושה. לא מזמן בא גבר בריצה אחרי. הוא אמר, "אתה צריך לטפל טוב יותר בעצמך!" גם הוא נעלם לפני שהספקתי לענות. לענות לאנשים כאלה בקושי משנה בכל מקרה.
מרית נוחרת על סוג כזה של חוסר נימוסים ציבוריים.
- אני חייבת לאכול משהו, היא אומרת.
- נזמין משהו לפני שנדבר עוד?
אנחנו יושבים בבית הקפה בספריית דייכמן בביורוויקה, קרוב לבית האופרה באוסלו. מרית הפסיקה לדאוג למה אחרים חושבים על מה שהיא אוכלת, ונהנית מכל פת.
- ברור שאני מתעצבנת כשזה קורה, היא אומרת ושוב מרימה את החוט.
- אבל אני גם כועס על עצמי שנכנסתי לזה. זה באמת קשור אליהם ולא בי. הפכתי הרבה יותר טוב בהתמודדות עם אנשים שבוהים, אבל עדיין יכול להיות עצבני לראות כנופיית בנים עומדת בתחתית הרחוב. האם הם יזרקו כמה מילים מגעילות?
- הבנתי שאני חייב להשתמש בחוויות שלי, לנסות להפוך את העולם למקום טוב יותר עבור אנשים כמוני. תחילה בצורת מחזות, ועכשיו בצורת הספר הראשון שלי.
זה התקבל יפה מאוד. מרית מבטיחה שיש לה עוד תוכניות. בשנה שעברה היא חזרה ל-Larvik לאחר 13 שנים באוסלו.
- רציתי להתרחק מהלחץ. חזרה לסביבה שקטה יותר, למשפחה ולגינה. נתתי לעצמי התחלה חדשה.
קרא גם:כלפי חוץ, בבית הספר היסודי, הדברים הלכו טוב עבור קרן. אבל רק מורה אחת רצתה אותה בכיתה
מצא את הסיבה
עברו שבע שנים מאז שמרית עינתה את עצמה באמצעות משטר הדיאטה והפעילות הגופנית האחרון שלה.
- המשקל היה הרבה מעל 100 קילו. נמאס לי להיות "הילדה השמנה" ונרשמתי למחנה אימונים של חודשיים. התקווה הייתה להיראות, לשמוע ולהבין. לא חוויתי שפגשו אותי באזורים האלה, אבל ירדתי 15 קילו. כולם אמרו: "כמה אתה חכם." לא ראיתי סיבה לחגוג. ירידה במשקל היא קלה בהשוואה למה שנדרש כדי להשיג חיים פנימיים טובים.
היא גילתה שהדיאטות החמירו את הפרעת האכילה.
- בעבר ראיתי את האכילה המוגזמת כתוצאה מחוסר כוח רצון. עכשיו אני רואה בזה הפרעה נפשית, היא אומרת, ומפרטת:
- חסרה הצעת טיפול מותאמת יותר לאלו מאיתנו הסובלים מעודף משקל חמור. מי שעובד עם אנשים שרוצים לרדת במשקל צריך לחפור עמוק יותר, לנסות ללמוד יותר על למה אנחנו נאבקים. במקרה שלי, באופן מפתיע מעטים היו סקרנים לגבי הסיבה.
כעת היא מנסה למצוא פתרון משלה ותשובות משלה.
- ההצעה הראשונה הייתה ללא דיאטה. אין לי סוכרת או לחץ דם גבוה, אבל אני נאבקת בתקופות של חרדה.
מרית רוצה להיות אמא שמרגישה טוב עם עצמה, אמא שיודעת טוב יותר מאשר לעשות אידיאליזציה להיות רזה.
- אעשה כמיטב יכולתי לא לקשר אוכל עם שכר או עונש, ולא לדבר על משקל וגודל. לעומת זאת, עלינו לדבר על הפרעות אכילה בפתיחות רבה יותר, אומרת מרית רוסט.
